מאגר סיפורי מורשת

שמי סולה כהן, נולדתי בשנת 1950 בארץ ישראל בעיר יפו למשפחה בת שש נפשות אשר התגוררה בחדר אחד. הוריי עלו ארצה ממצרים עם הכרזת המדינה, בשנת 1949, וכשהגיעו שיכנו אותם באוהלים. לאחר מכן הועברו הוריי לפרדס כץ לצריף צמוד למחנה צבאי.

כאשר הייתי בת שנתיים עברנו לגור ביפו. שם חיינו בשכנות משותפת עם הערבים. חיינו ביחסים טובים עם שכנינו הערבים. היה מטבח משותף לכל השכנים הצמודים. יש לי אח בכור גדול ממני בשנה ועוד שלוש אחיות. ככה גרנו בצריף במשך שנתיים לערך, כאמור. באותה תקופה לא היו לנו שירותים ומקלחת ולכן התקלחנו במטבח, וכשהיינו צריכים לעשות את צרכינו יצאנו החוצה (השירותים היו בחוץ).

בהיותי בת ארבע בערך המשפחה המורחבת עברה להתגורר בבית פרטי בשכונת רמת יוסף בבת-ים. בבת ים גדלנו ושם קבעו הוריי את מקום משכנם החדש. אבא שלי ז"ל היה נהג אוטובוס בחברת דן וזיכרון הילדות שנצרב בזכרוני הוא מראהו של אבא חוזר כולו מלא בוץ ממלחמת סיני. הייתי בערך בת ארבע אז.

בזמנו לא היה מבנה של בית ספר, אלא היה צריף והלימודים היו מתקיימים אחר הצהריים, לימודים במשמרות. רק לאחר כמה שנים נבנה בית הספר. פארקים לא היו, אבל היה הרבה חול. בילדותי שיחקנו בשבע אבנים, גומי, מחניים, קלאס וטיפסנו על עצים, ממש "משחקים של פעם"..

כשהייתי בת 15 אבא שלי הפתיע והביא טלויזיה, אני זוכרת שרק לנו בשכונה היתה טלויזיה. השכנים נהגו להגיע לבית של אמי לצפות. ביתנו היה בית פתוח וחם, מלא אוכל טוב ותמיד היו אורחים. הבית קיים עד היום באותה השכונה. האחים שלי עדיין גרים באותה שכונה ואזור.

זו הייתה תקופה תמימה, פשוטה ויפה ואני שמחה לשתף אותך בה ולהיזכר בתקופת ילדותי.

הזוית האישית

סבתא: שמחתי על ההזדמנות לספר לנכדתי מיכל על ילדותי ומה עבר על משפחתי פעם. היא התעניינה, שאלה שאלות והתרגשה בכל פעם שהגעתי למפגשים בכיתתה.

מיכל: אני גאה בסבתא שלי סולה שהגיעה לכיתה שלי וסיפרה לי סיפורים על ילדותה, אני אוהבת אותה מאד ושמחה תמיד להיות איתה.