מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות אחרת בקבוצת שילר

אני וסבתא במהלך הראיון
סבתא כשהייתה קטנה
סיפורה של סבתא יעל הילדות שלה בקיבוץ

קוראים לי יעל שור אני נולדתי בתאריך 17.9.1951 בקבוצת שילר, אבל בעצם לא היה בית חולים בקבוצת שילר, אז סבתא ראלה היתה צריכה לנסוע עד רחובות ואז זה היה נורא רחוק, סבא נתן בכלל לא היה, ומישהו אחר  לקח אותה באוטו של הקיבוץ לבית היולדות. זה אפילו לא היה בית חולים – זה בית היולדות ברחובות.

שמו של אבא שלי – נתן  ושם אמי אראלה פרוש שמה – מלאך, למרות שכולם קראו לה ראלה. יש לי שתי אחיות. רותי וגלי. לכל אחת מהן יש משפחה.

המשפחה שאני בניתי עם סבא רנדי – יוני, עמיר, אייל, ערן ועידית.

תמונה 1
שדה חיטה בנגב, שבת בבוקר אחיותי ואני מטיילות עם אבא ואמא

סבא נתן, אבי, היה חקלאי. והוא תמיד עבד רוב השנים כשהוא היה צעיר הוא עבד בחלאות. כשאני נולדתי, אחרי קום המדינה – היו המון שדות בנגב שהקיבוצים הצעירים לא יכלו לעבד, הם לא ידעו, לא היו להם כלים. ואז סבא נתן עם עוד חברים משילר נסעו לנגב וכל השבוע הם היו בנגב. הם עיבדו את השדה, זרעו, קצרו. כל השנה. ביום שישי הם היו חוזרים הביתה ובראשון שוב חוזרים. וככה סבא נתן עבד כמה שנים, עד שהייתי בכיתה א או ב. ואז אנשים אחרים עבדו בנגב, וסבא היה יותר אחראי, והיה נוסע מוקדם לנגב, וחוזר מאוחר בערב אבל לא נשאר לישון. כשאני כבר הייתי גדולה – בתיכון, ביקשו מסבא נתן שינהל את המנפטה. זה נקרא להנפיט – להפריד את הסיבים מהגרעינים. סבא נתן היה אחראי על כותנת הדרום – היום בילו סנטר. אבל הוא תמיד רצה לעשות דברים גדולים והוא נסע לטקסס אמריקה והוא קנה מכונות חדשות, והם הקימו מפעל ענק באותו מקום, שהיום כשמבקרים שם אפשר לראות מבנה אחד מהמנפטה שנשאר עד היום ומשתמשים בו לחנויות.

הדבר האחרון שסבא נתן עשה היה מפעל של תערובת שלא הצליח, וביקשו מסבר נתן שיבוא. להציל את המפעל – המכון תערובת. והוא עבד שם ממש זמן קצר ואז הוא נפטר. וככה למעשה נגדעה הקריירה שלו בעבודה.

סבתא ראלה, אמי, לא הלכה לצבא, והם התחתנו. היא התחילה לעבוד במכוורת של הקיבוץ. זה המקום שמגדלים דבורים והדבורים עושות דבש. זו עבודה קשה. כי כל כוורן צריך ללכת עם לבוש שמכסה את כל הגוף והפנים כי אחרת הדבורים עוקצות. זו תלבושת חמה וכבדה ובנוסף גם לסחוב את הכוורת זה ממש קשה, היא עבדה שם כמה שנים ואחר כך התחילה לעבוד במטבח והייתה מבשלת וטבחית, ועשתה הרבה חתונות. החתונות בקיבוץ היו של 600 איש. אחר כך היא למדה להיות מורה לכלכלת בית וזה מה שהיא עשתה המון שנים. היא לימדה בביהס בנצר סירני, ובתיכון ברנר. המון פעמים את יכולה לשמוע אנשים אומרים וואו היא לימדה אותי.

פעם לא נסעו כל כך. לאף אחד בקיבוץ לא היה אוטו. סבא נתן היה בין האנשים היחידים שהיה לו אוטו כי הוא היה צריך לנסוע לנגב לעבוד, אני זוכרת שהייתי נוסעת איתו בשבת. גם בשבת היה נוסע לנגב לבדוק מה קורה עם הגידולים. אני המון פעמים נסעתי איתו בשבת, כי אני הייתי הגדולה , רותי וגלי היו קטנות. מכיתה א הייתי נוסעת איתו המון. מאוחר יותר מה שעשינו, היינו מטיילים. והטיולים העיקריים היו לאילת. לא נסענו משפחה אחת לאילת. לסבא נתן היו חברים היו לו חברים מכל הארץ. הם היו מארגנים שיירה של מכוניות. וככה נסענו בשיירה ארוכה ארוכה לאילת. ישנו על החוף באוהלים. וסבתא ראלה ושאר הנשים בישלו את האוכל, יחד עם הבחורים כמובן והתקלחנו במקלחות של  החוף. אלו היו תנאים לא כמו היום שנוסעים לבית מלון.

היתה תקופה  שאהבתי לאסוף מפיות נייר מעוטרות יפות. היה לי אוסף של בולים. אני לא יודעת איפה הוא. היו לי ספרים עם בולים. היו מכתבים פעם ולכן היו הרבה בולים. אחר כך, היתה תקופה שאספנו קופסאות של סיגריות היינו  גוזרים את הקופסה ומשחקים עם זה קלפים. משחק ממש חינוכי… אבל אז לא דיברו על זה שעישון זה לא בריא.

בחורף עסקנו באתלטיקה. אני רצתי למרחקים קצרים וקפצתי למרחק והיינו מתאמנים אחרי הצהריים. בקיץ שחינו. אני שחיתי פרפר, וגב וחתירה. חתירה היה המקצוע הכי טוב שלי. ואחריו פרפר וגב הייתי מתחרה בתחרויות אזוריות.

אני תמיד ניגנתי. ניגנתי על חלילית, אלט וטנור, בס, בכיתה ד התחלתי לנגן בפסנתר עד כיתה יב עד תקופת הצבא הייתי מנגנת. היה לנו חדר מוסיקה, שם היה פסנתר והייתי צריכה לקבוע לעצמי שם זמן לנגן. את הפסנתר שיש לי בבית, קניתי כשכבר הייתי גדולה והיה לי את יוני.

תמונה 2
חגיגת בר מצווה משותפת לכל הכיתה בקיבוץ ואני וחברתי גורן מנגנות

בקיץ שחינו. אני שחיתי פרפר, וגב וחתירה. חתירה היה המקצוע הכי טוב שלי. ואחריו פרפר וגב 

תמונה 3
צליחת הכנרת נבחרת השחייניות מקבוצת שילר

בתור ילדה אהבתי להיות במשק חי. היה לנו דיר עיזים, רפת קטנה של עגלים. היה לנו ארנבות ועוד כל מיני בעלי חיים. אני הייתי אחראית על דיר העיזים. התחלתי לעבוד בכיתה ד ומכתה ז' הייתי אחראית על הדיר הייתי באה אחרי הצהריים אחרי בית ספר, והלכנו לעבוד. היינו צריכים לחלוב את העיזים ביד, ואת החלב נתנו לעגלים. היינו  מגדלים את העגלים ואז הרפת היתה לוקחת אותם ומוכרת אותם. אהבתי להיות שם. זה היה מקום שהרגשתי שאני מאד פעילה בו כל הזמן והיה לי נעים. היתה לי הרבה אחריות.

יש אדם אחד שהיה מאד משמעותי בשבילי. זה איש שהיה מורה לספורט בבית הספר בקיבוץ. אחכ היה אחראי על משק חי. שמו היה אריה מאיר. הוא הכי השפיע עליי. אני זוכרת שהוא לקח אותנו לבריכה מחוממת בימקא בירושלים ואנחנו נסענו באוטו כמו במשאית שהיו לה מושבים. אין כזה היום. נסענו לשחות בבריכה של ימקא. הייתי אז בכיתה ו לא הייתי איזה אלופת הארץ. אבל הוא כל כך רצה שנצטיין ונהיה טובים ולא ויתר. אחכ הייתי בקשר איתו כי אריה היה אחראי על סדר פסח ואני שרתי במקהלה של הקיבוץ. ואני זוכרת את הסדר פסח שהיינו עושים בחדר האוכל – כל הקיבוץ עם האורחים. אז סדר פסח אהבתי אותו. אהבתי לשיר בו. וכשהייתי גדולה אני עשיתי את הסדר בעקבות אריה. ואני זוכרת שאריה עמד ודואג שכל האנשים ישירו בקהל זה היה משהו נפלא.

אצלנו חגיגית החגים הייתה דבר ענק אין חג שלא חגגו אותו כל הקיבוץ יחד. כשאני הייתי קטנה למשל ביום שישי בערב אנחנו לא אכלו עם ההורים אכלנו בבית הילדים את ארוחת הערב נניח בארבע וזהו לא היה לנו יותר אוכל עד למחרת ורק כשגדלתי התחלנו להיות יחד עם ההורים אבל בחגים היינו כולנו יחד.

בראש השנה כל הקיבוץ היה ביחד בחדר אוכל והייתה מקהלה ששרה וקראו טקסטים והשולחנות היו ארוכים וכתבו כל חבר קיבוץ איפה הוא יושב ועם האורחים שלו וככה היינו באים נניח בשבע בערב כולם יושבים יחד. בסוכות היינו עושים סוכות שכונתיות כל שכונה הקימה סוכה והזמינה את כל האנשים מסביב. בגלל ששמחת תורה זה יום ההולדת של הקיבוץ לכן שמחת תורה היה חג גדול עם הופעות עם ריקודים ממש יום הולדת גדול. בט"ו בשבט תמיד מצאו איזו שהיא פינה בקיבוץ  שרצו לשתול בה שתילים, הגננים אמרו את הפינה הזו נשמור לט"ו בשבט שכולם יבואו וישתלו ואז תמיד היינו עושים טקס קטן ואז הולכים לשתול. לפעמים צחקנו על זה שהשתילים לא הצליחו ויש לנו מקום חדש לשתול בו בשנה הבאה.

בילדותי אנחנו לא ישנו בבית של ההורים. אני כל השנים ישנתי בבית ילדים. מהגן אני מתחילה לזכור. אני זוכרת שהיינו ארבעה ילדים וישנו בחדר הצהוב. לכל חדר יש צבע. בכל חדר היו 4 ילדים. מהגן עד כיתה ד ישנתי עם אותם ארבעה באותו חדר. היינו חברים קרובים. זה משהו שהוא לגמרי אחר. אבל  אני זוכרת משהו לא טוב. היו סוגרים את הדלת של הגן על וו מבחוץ כדי שלא נצא. ואז לפעמים כשהיינו צריכים לצאת היינו יוצאים דרך החלון. היינו קמים בבוקר והיינו רוצים לצאת החוצה והדלת היתה נעולה אז היינו יוצאים דרך החלון. היתה שומרת לילה כל שבוע מישהו אחר מהקיבוץ. היה שומר. והם היו עוברים בין בתי הילדים ומקשיבים ורואים אם מישהו בוכה. השומר היה עד חמש  בבוקר והמטפלות הגיעו בשבע אז מחמש עד שבע  היו סוגרים את הדלת על וו והילדים היו נשארים לבד.

אני זוכרת את השינה בבית ילדים לטובה. בערב ההורים היו באים להשכיב אותנו. כל הורה היה יושב ליד הילד שלו ומספר לו סיפור. אחרי שהם היו הולכים אחד ההורים היה נשאר להיות שומר עד שכל הילדים יירדמו, היה נורא קשה להירדם אז אנחנו היינו מדברים בלחש וכל הזמן היו אומרים לנו די מספיק תהיו שקטים.

בכיתה א עברנו כבר לבית חדש, וכשהיינו בגן וזו הייתה השנה האחרונה בגן ואני הייתי ילדה גדולה הייתי כמעט בת שבע כי לא היו מספיק ילדים לפתוח כיתה אז הייתי צריכה לחכות שעוד ילדים יהיו בני שש ואז בכיתה א חלק מהילדים היו בני שבע וחלק בני שש ואז בנו את הבית החדש ויום אחד אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים לראות את הבית אז בצהריים בשקט בשקט יצאנו מהגן, היינו ארבעה ילדים והלכנו כל הדרך מהגן עד לבית הילדים החדש שלנו דרך הבריכה וליד הבריכה היו עצי סיסם הודי ולסיסם הודי יש פרי שדומה לאפונה אבל הוא דק ואני זוכרת שאספנו את הפרי הזה ולאורך הדרך פיזרנו מאין סימני דרך כמו הנזל וגרטל (עמי ותמי)ובסוף המטפלות באו אחרינו וכמובן שצעקו עלינו וכעסו עלינו.

תמונה 4
שבת בבוקר באנו במיוחד לגן כי הגיע צלם לצלם אותנו

תמונה 5

עד כתה ד' היינו צריכים לישון בצהריים אבל איך נרדמים בצהריים? היה לנו וילון שם ואז אני כל פעם הייתי מסתכלת וסופרת את הכבשים את הציורים וככה לאט לאט הצלחתי להירדם. מכיתה א היינו תורנים היו מביאים לנו את הארוחות מחדר האוכל ואנחנו היינו מנקים את השולחן ועוזרים בלרחוץ כלים ולשפוך את האשפה ולטאטא. אני תמיד אהבתי לעבוד ולהיות תורנית ופעם אחת אבי אחד הילדים הקניט אותי בזה שהוא לקח לי את הכפפות והוא החביא לי אותן ואני ממש כעסתי ומרוב כעס לקחתי אותן ושמתי על התנור היו לנו תנורים כאלה שלא ראו את האש אבל הם היו חמים, שמתי את הכפפות על התנור להחביא ממנו וכך שרפתי לי את הכפפות.

כל יום בארבע היינו עוזבים את בית הילדים והולכים לבית של ההורים עד שמונה. היינו עושים שיעורי בית, לי הייתה גינה שעשיתי על יד הבית ופעם אחת גדלתי צבים שאמא שלי הספיקה לפתוח להם את הכלוב ולהגיד לי אחר כך שהם ברחו. ואז אני אני ניגנתי והתאמנתי באתלטיקה ובספורט והייתי הולכת לפעולות של הנוער העובד.

לי אף פעם לא היה קשה לישון בבית ילדים. אבל היו ילדים שהיה להם קשה. היו ילדים שבאמצע הלילה היו מתעוררים והולכים ברגל לבד לבית של ההורים שלהם. הם פחדו להישאר בבית ילדים אבל לא פחדו לעשות את כל הדרך עד הבית של ההורים. אבל אני לא.

כשהייתי בכיתה ז הלכתי לקורס מדריכים במדרשת רופין על יד נתניה בקיץ במשך שלושה שבועות. אחר כך כשחזרתי הייתי מדריכה של כיתות ד ה ו והדרכתי אותם עד כיתה אלה היו כמו פעולות של הצופים רק שאצלנו למשל בכיתה ה היה ושא של האדם הקדמון אז בנינו כמו מאהל של האדם הקדמון ושנה אחרת היה על יונים אז הקמנו שובך יונים ולמדנו על היוניום ולכתוב מכתבים ולשים להן ברגל ולשלוח דברים של פעם.

בכיתה ד' בל"ג שאני הייתי עוד חניכה הנושא היה אינדיאנים והקמנו מאהל של אינדיאנים והיינו צריכים לעשות לנו נוצות ולנקות את הכל ולסדר. על ידנו היה את קיבוץ נצר ואנחנו כל הזמן אמרנו אנחנו השילרים הרבה יותר טובים הרבה יותר מצטיינים ואנחנו נהיה ראשונים בכל דבר, אנחנו לא הסכמנו שיהיה מישהו אחד שיהי יותר טוב מאיתנו המחנה שלנו היה הכי נקי הוא היה הכי יפה הכי מקושט עשינו הכי הרבה הוואי הצטיינו בספורט הטבלאי אנחנו רצינו להצטיין בהכל.

בתקופת הילדות שלי כל הקיבוץ דאג לילדים כל הקיבוץ גידל אותנו למרות שלא היה אז הרבה כסף היתה לנו ילדות עשירה נתנו לנו לנגן ולהיות במשק חי ותנועת הנוער לא היה דבר שלא נתנו לנו וזה לא ההורים שנתנו אלא הקיבוץ וזה ההבדל מהיום היום כל הורה מחליט על הילדים שלו.

הבכור שלי יוני נולד באמריקה אבל הוא היה שם רק חצי שנה וכל שאר הילדים שלי נולדו בקיבוץ. הם גדלו כבר בבית הם בעצם חוו ילדות קצת יותר דומה לילדות של הילדים של היום, הם גרו אצלנו בבית ואנחנו היינו אחראים עליהם ואנחנו עשינו ארוחת ערב אבל בכל זאת אני חושבת שעוד היה הבדל כי לקח המון שנים בקיבוץ למערכת החינוך, למטפלות להיפרד ממה שנקרא תפקיד המטפלת מטפלת והם עדיין הלכו לבית הילדים אחרי בית הספר. גם בתקופה הזו שהילדים שלי גדלו בקיבוץ היה לנו יותר כסף כי בילדות לי לא היה הרבה כסף, לנו בכלל לא קנו מתנות גם לא ליום הולדת הייתה לי בובה אחת זה הכל ומיטה קטנה שאבי הכין. שוקולד היינו מקבלים קוביה קטנה פעם בשבוע ביום שישי.לילדים שלי היה הרבה יותר.

הזוית האישית

סבתא יעל: זו הייתה חוויה ממש מענגת לשבת עם גוני ולהיזכר בחוויות הילדות שלי. הכי נהנתי מזה שגוני באמת התמוגגה מהסיפורים שלי.

גוני: מאד נהנתי מהחוויה הזו זה היה מאד מלכד ולמדתי המון דברים חדשים על סבתא שלי ועל הקיבוץ שבו היא גדלה.

מילון

מנפטה
מפעל להפרדת סיבי הכותנה מהגרעינים.

משק חי
חווה קטנה בקיבוץ שבה הילדים עבדו וטפלו בחיות השונות.

ציטוטים

”למרות שלא היה לנו הרבה כסף הייתה לנו ילדות עשירה “

הקשר הרב דורי