מאגר סיפורי מורשת

גדלתי בשכונת נווה עמל שבהרצליה. שכונה שהוקמה בשנות החמישים של המאה ה- 20.

התושבים בשכונה היו מעדות שונות, חלקם הגיעו ארצה לאחר תקופה קשה של מלחמת העולם השנייה באירופה, אנשים חסרי כל ולעתים גם חסרי משפחה מורחבת. חלקם של התושבים הגיעו מצפון אפריקה ומתימן ולכן, השפות המדוברות היו מגוונות ביותר. נולדנו אל מציאות חדשה, ארצנו נבנית, אנשים מתערבבים והשפות מגוונות.

הרחוב שבו גדלתי בשכונה בתחילתו לא היה סלול כביש ועל כן כל ילדי הרחוב וסביבתו יכלו לשחק במגרשים הפתוחים בין הבתים זאת מכיוון שהשכונה הייתה בעלת צביון בתים חד קומתי. כל משחקי הילדות שלי היו מחוץ לבית, אבל רק בין השעות ארבע אחר הצהריים ועד שבע, כי בצהריים אסור להפריע למנוחת השכנים ואסור להרעיש. משחקים נפוצים היו: ארצות, 5 אבנים, עמודו, מחבואים, כדורגל, גולות, גוגואים, יויו, קפיצה בחבל וקלאס.

גן הילדים שבו אני ביקרתי היה אומנם בקצה הרחוב אבל כילדה אני זוכרת את עצמי תופסת טרמפ על עגלת החלבן. כן, החלב ומוצריו נמכרו על ידי החלבן שהיה עובר ברחובנו עם סוס ועגלה. גם את הקרח כך היינו מקבלים מכיוון שאז לא היו מקררים אלא ארונות מקרר שחייבים להכניס בו קרח כדי שהוא ישמור על המוצרים שבתוכו במצב אכיל,.

בחורפים הגשומים הצטברו שלוליות גשם שבעיני ילדה שכמוני נראו כאגמים. חלק ממשחקי הכיף שלנו היה להשיט אמבטיה שעשויה מאלומיניום, ברחבי השלוליות, איזה כיף ומלא בדמיון.

בחצר ביתנו גדל עץ אזדרכת גדול ואת חופשת הקיץ בילינו בבית העץ שבנינו לנו כל הילדים שגדלו ברחוב פשוט הצטרפו לקייטנת עץ האזדרכת. יום אחד בת השכנים מעדה מהסולם ומכנסיה נתפסו באחד הענפים. כילדים עמדנו סביבה ופרצנו בצחוק… אלו חוויות שלא שוכחים. אחד ממשחקי החברה המוכרים ביותר הוא המחבואים. אני לא אשכח כיצד התחבאנו בין כל החצרות ומאחורי כל עצי הפרי שהיו בשכונה. יום אחד נקראתי לחזור הביתה באמצע משחק ולתומתי השבתי: "כבר מגיעה אימא". כך גילו את מקום מחבואי….

בית הספר היסודי בו למדתי היה על גבעה וממנו  היה אפשר להשקיף על בתי השכונה. ביום בהיר עמדנו כל הילדים להיכנס לכיתה לאחר ההפסקה וראינו מטוס אימונים של הצבא צולל לכיוון הבתים וראינו גם את הטייסים שצנחו. המחנך שלנו נבהל כל כך כיוון שגם הוא גר בשכונה. לכן, הוא הצטרף לכל ילדי הכיתה,  לקחנו ילקוטים ורצנו לעבר מקום נפילת המטוס. למזל התושבים המטוס נפל בשטח פתוח והטייסים נחתו בשלום ובמשך יומיים זכינו לשחק ולבלות סביב חלקיו.

בשכונה גרו הרבה מיוצאי תימן, אשר אצלם כל חתונה הייתה משתה של שבוע. כל השכונה שמעה את הרמקולים והתופים, כמובן שאנו כילדים מאוד אהבנו את ימי החגיגות  בהם כולנו  היינו אורחים, נהנינו מהמטעמים ומהמוסיקה המיוחדת.

במשפחתי המורחבת היו לי דודים ודודות במקומות נוספים בארץ ולכן יכולתי ליהנות מחופשות מחוץ לבית הוריי. היו ימים שביליתי בתל אביב, בעיקר בחוף גורדון. היו גם ימים שביליתי בקיבוץ בית השיטה, שם נחשפתי גם לחיי שותפות בין חברי הקיבוץ וגם למדתי לשחות בבריכה.

בחופשת הקיץ עזרתי גם לטפח את חצר ביתנו. את דמי הכיס שלי קיבלתי כיוון שדאגתי לכסח את הדשא. אז, עוד לא הייתה מכסחת דשא וזה נעשה על ידי מזמרת דשא הנראית כמו מספריים גדולות. לימים את דמי הכיס קיבלתי מעבודות שמרטפות בשכונה.

בית הספר היסודי בזמנו היה עד כיתה ח'. אני בהיותי חובבת ספורט מחזיקה תעודות רבות על השתתפות בתחרויות של בתי ספר בעיר במקומות ראשון ושני. בכיתה ז' וח' כבר הלכנו לתנועת נוער. פעם למחנות העולים ופעם לנוער העובד והלומד. אז בחופשות הקיץ נסענו למחנות קיץ והתחלנו להכיר את הנוער מחוץ לשכונתנו הקטנה. הבילוי בתנועת נוער לא היה בשכונה ועל כן הכרנו גם את הילדים שגרו בעיר. בהמשך גילינו שאחרי כל פעילות אפשר ללכת כקבוצה מגובשת לקנות – חצי מנה פלאפל, אטרקציה או מעדן מלאבי.  היום, לספר שבתקופתנו אלו היו דברים ייחודיים זה קצת משעשע, אך אלו היו הזמנים שלנו.

את בת המצווה שלי חגגנו בשכונה, כפי שרוב הילדים חגגו – במסיבת כיתה בחצר הבית. שמחת הנוער הייתה ניכרת באכילת הממתקים וריקודי מעגל בסגנון של בן לוקח בת ובת לוקחת בן. מתנת ההורים לכבוד החגיגה היה זוג אופניים שנרכשו יד שנייה. באותה שנה גם החלו מסיבות הכיתה שנערכו בבית. כל פעם בבית של חברה אחר בהן רקדו ריקודים הסלונים לצלילי הביטלס, קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי ,הפלטרס ועוד ריקודי שנות השישים. הפטפון היה מכשיר שקראנו לו "הנודד מבית לבית" כיוון שמעטי מעט רכשו פטיפון ותקליטים.

בשנת 1967 כשהייתי בת 15, החלה תקופת מלחת ששת הימים. הימים היו מתוחים ולפעמים מפחידים. בל נשכח שהורינו הגיעו ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה כשעדיין הזיכרונות טריים, וההכנות עצמן היו לקראת הבלתי ידוע. את חלונות ביתנו היינו צריכים לעטוף היטב עם נייר עיתון ודבק (שקשה היה להורידו אחר כך) ובשעות הערב בהאפלה היינו רק עם אור נרות. חפרנו שוחות, בורות בחצר הבית, מילנו שקים בחול לשם ההגנה והיו ימים או לילות בהם ישבנו עם טרנזיסטור (רדיו מופעל על בטריות) ועם פנסים קטנים עם מים בבקבוקים, עד שנשמעה אזעקת ההרגעה. לשמחתנו המלחמה הייתה קצרה.  ילדות מאושרת ושמחה, תקופה שאינה נשכחת.

הזוית האישית

לשתינו החוויה הייתה מאוד נעימה, מלמדת ומחזקת קשרים בינאישיים, למרות שאין קשר דם ביננו כי דינה היא סבתא מתנדבת.