מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעירק בעיר שהרבן. בשביעי של פסח  1940בשם בדרי. שהרבן, עיר לא גדולה היו בה כ30 משפחות של יהודים. מגיל 4-5 שלחו אותנו ללמוד לקרוא עברית. בגיל 9-10 כבר למדתי לקרוא עברית בצורה רהוטה ומדויקת אבל לא הבנתי אף מילה. כשעליתי ארצה והתחלתי להבין את פשר המילים, שאני קורא, עיני נפקחו והתחלתי לקרוא ספרים, בעיקר ספרי ילדים. שעות רבות כל יום עד שלא נשארו ספרים בספריה שלא קראתי.

 

אופן לימוד הקריאה היה מאוד מסורבל. תחילה לימדו אותנו את כל האותיות של ה א-ב כל אות ו"הכינוי" שלה למשל: האלף – נקראה ארבעה רשים בית- נישה, גימל- האות עם הכנף, יוד- אחותך הקטנה וכך הלאה…הייתה גם אות נוספת אלף למד.

בשנה הראשונה בא אלינו מורה מירושלים, המורה יצחק, הוא דרש מאתנו לקרוא בהגיית ה"חיית" במקום ח' והגייה של ה"עין" במקום ע'. הוא הסביר את רצונו בכך שהמבטא של כל הילדים יהיה דומה. אחריו בא מורה אחר, המורה טוביה עובדיהו ממוצא תימני. כששמע אותנו קוראים ומדברים כמו אשכנזים, הוא כעס מאוד ודרש מאתנו לקרוא בח' וע' מודגשות. לימים בבית הספר התיכון בנהלל למדנו את שירי ביאליק. ביאליק כתב את שיריו בהברה אשכנזית. למשל: "שוילוים רב שויביך ציפורו נכמידס". באחד השיעורים ביקש ממני לקרוא שיר של ביאליק בהברה אשכנזית. קראתי בהברה אשכנזית עם ח' וע'. המורה עצר את השיעור ואמר:

 

 

 

 

הסבר על אילן היוחסין 

באחד הימים סיפרתי ששם המשפחה שלנו במקורו היה אלבג. ברשום העליה הפקידים לא הסבירו לאבא שלי שיבין מהו שם המשפחה ולכן נכתב שם "צלח" וכך נשאר שם משפחתנו  "צלח"את הסיפור הזה שמע איתן (לימים חתני) וסיפר אותו לחבר שעבד אתו בקריית גת והוא שלח לנו אינפורמציה שלא הייתה ידועה לנו. החבר הזה שמו היה פדהצוראלבג והוא שלח לנו את אילן היוחסין שלו. שבו נעזרנו להגיע לאילן היוחסין שלנו. לא פירטנו שמות של בנים או נכדים שאינם שיכיים למשפחתנו למרות שאני יודע על רבים מהם.