מאגר סיפורי מורשת

שמי עפרה גאורגיו ואני סבתא של עוז אשרי. נולדתי בשנת 1960 בבית היולדות ב"הדסה עין כרם" הישן בירושלים. הורי גרו בכפר אורייה שנמצא בכביש לטרון, בדרך הישנה לירושלים. גרנו בבית שנראה כמו קרונות של רכבת עם שני חדרים ומטבח. גרנו חמש אחיות בחדר אחד ובלילה ישנו "כפיות" – "ראש וזנב", הורי גרו בחדר השני ששימש גם כסלון וחדר מגורי המשפחה.

כשהייתי בת ארבע הורי התגרשו ואנחנו חמשת האחיות נותרנו לגור עם אמא. בכדי להתפרנס אמא הייתה מכינה בחגים מאכלים המאפיינים את אותו החג. היא פתחה בבית קיוסק של דברי מתיקה ופלאפל. כשהיא לא הייתה רואה היינו לוקחות ממתק לכל אחת ומחביאים את זה כדי שאמא לא תראה. אף פעם לא היה חסר לנו אוכל בבית.

היינו משחקות ב"חמש אבנים" במעבר של החדרים. פעם אחת אחותי שברה לי את האצבע וכעסתי עליה מאוד ולמרות השבר באצבע ועם היד הכואבת הרבצתי לה.

מול הבית היה לנו עץ זית עתיק ויפה ומסביבו היה מלופף נחש שחור גדול ויפה, שלא הזיק לעץ ולא לנו. היה לנו בחצר תרנגול שקראו לו "גדי". הוא גדל והיה אצלנו מהשלב שהיה אפרוח, לימים הסתבר לנו שזו הייתה בעצם תרנגולת וסתם קראנו לה בשם של בן "גדי". התרנגולת נהגה לאכול איתנו סביב השולחן.

באותה התקופה לא היו לנו שירותים בתוך הבית והשירותים היחידים היו במרחק כק"מ מהבית, אז הבאנו דלי ובו עשינו את צרכינו בלילה, בכל בוקר הלכנו לשירותים ורוקנו את הדלי. גם מקלחת לא הייתה אז ואת המים להתקלח היינו מחממים בסיר על האש.

כשהתחלנו את תקופת הלימודים בבית הספר, עבדנו כל האחיות לאחר שעות הלימוד, בכרמים, מסקנו אשכולות ענבים ושמנו אותם בקופסאות למשלוח. אני עבדתי אצל שכן אחד שהיה לו לול תרנגולות והייתי מאכילה אותן ואוספת את הביצים לאריזות קרטון מיוחדות. על העבודה שעשינו קיבלנו כסף ואלו היו "דמי הכיס" שלנו.

יום אחד חזרתי מבית הספר, בירידה לביתי עקץ אותי עקרב שחור ברגל. הבן של השכנים ראה זאת וסחב אותי לביתי. אמי קראה לחובש ושלחו אותי לבית חולים ל-20 שעות. אני ואפרים, הבן של השכנים, היינו חברים מאוד טובים, יום אחד החלטנו לבנות עגלה מעץ. היינו עולים על העגלה שבנינו ואח של אפרים היה דוחף אותנו בירידה. בסוף הירידה היה גשר. באחת הפעמים שגלשנו במדרון, בטעות לא כיוונו נכון את העגלה ונפלנו לתוך הגש, כשהעגלה התהפכה עלינו. כמובן אני זאת שנפצעתי ואפרים שוב הצליח להרים אותי ולהחזיר אותי לביתי.

בשנת 1973 אמי החליטה לעזוב את המושב ולעבור לקריית חיים. כשהגענו לקריית חיים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. למדתי בבית הספר התיכון בקריית חיים ובגיל 17 התחלתי לעבוד במפעל לייצור וופלים בשם "מנעמים". בגיל 18 התחתנתי ובגיל 19 ילדתי את בתי הראשונה והיחידה. בגיל 25 התגרשתי ועברתי לגור בחזרה עם אמי ושם גידלתי את בתי.

בגיל 27 נישאתי בשנית לבעלי המדהים ולפני 12 שנים עברנו לגור בשלומי. בינתיים בזמן הזה בתי הספיקה לסיים את הלימודים להתחתן וללדת לי שלושה נכדים מקסימים ומדהימים.

כולנו חיים באושר עד עצם היום הזה….

גלגולו של חפץ

החפץ בו בחרתי הוא מטחנת קפה שיוצרה בהונגריה ועשויה מנחושת, סבתא של סבתא שלי קנתה את מטחנת הקפה והעבירה אותו הלאה לבתה וממנה אלי. פעם לא היה ניתן לקנות תבלינים טחונים מוכנים, קנו גרגירי צמחי תבלין וטחנו אותם בעזרת חפץ זה.

 תמונה משותפת של קבוצת הקשר הרב דורי בבית התפוצות

הזוית האישית

מנהלת אילה חדד: למידה הדדית וחוויות משותפות תורמים להבנה הדדית ויוצרים מערכת שורשית וערכית בחברה. זו הייתה הזדמנות לאחד את כוחות המדיה והמחשה עם הזיכרונות. אחד מיעדי חמ"ד הינו "חמד וקהילה" ולכן תכנית זו השתלבה באופן טבעי כחלק מהפעילות הבית ספרית. תודה לכל הסבים והסבתות שהסכימו לקחת חלק בתכנית ולכל התלמידים המקסימים שהרוויחו זמן איכות עם סבא או סבתא. תודה מיוחדת למורה שרית סיידה שהובילה את התכנית באופן מקצועי והשקיעה שעות רבות להצלחתה.

שרית סיידה: זכיתי להכיר סבים וסבתות מדהימים שפקדו את בית הספר מידי שבוע ללא קשר למזג האוויר, חמושים בסיפורים ובחפצים בעלי ערך היסטורי ומשפחתי. זכיתי להיות חלק מתצריף המיוחד שהרכבנו מפיסות מידע וסיפורים של החברה הישראלית בזעיר אנפין.

 ספר תיעוד משתתפי התכנית תשע"ד