מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי עם הקמת מדינת ישראל

נכדתי נועה ואני במהלך המפגשים
בגיל 12 לאחר מלחמת השחרור
הקמת מדינה ומשפחה

נולדתי בשנת 1937 באביב בעיר תל אביב. משפחתי התגוררה בעיר קטנה מאוד ליד העיר יפו, זו הייתה העיר בת-ים, שבילדותי התגוררו בה כ-1000 איש בלבד. זה היה מקום מקסים בעיני, כמו גן עדן לילדים.

הורי נולדו בפולין ובאוקרינה הם הגיעו כחלוצים בשנת 1924 ונישאו בארץ. הם עבדו בסלילת כבישים, בנטיעת עצים ובכל עבודה שתרמה לישוב היהודי.

תמונה 1
משפחת קופר בפולין

נועה שלי אינני יודעת מהיכן להתחיל. אולי אתחיל משנת תש"ח. הייתי בערך בגילך היום. בת 11 כשהמלחמה החלה.

גרנו ממש בגבול בין בת ים ויפו והצריף שלנו היה חשוף לחלוטין. סביב הצריף אבא הכין שקי חול ויכולנו להסתובב שפופים. לא הייתה ברירה וצריך היה לחשוב על הפינוי. החלק הקשה היה לפנות את משק החי, וזאת עשינו בלילה. אבא ואנו הילדים (אחי מוטי, אחותי אילנה ואני) פתחנו את הרפת והדיר ושחררנו את החיות (הפרה, העזים, התרנגולות) וידענו שאין מי שיאכיל אותם ויטפל בהם, אך לא הייתה ברירה.

אספנו את המעט שהיה ויצאנו בלילה בחשיכה מוחלטת לבית שהיה חשוף פחות לצליפת הכדורים. ומאותו לילה עד סוף המלחמה חשבתי וחלמתי על הפרה והעזים.

תמונה 2
אני עם אחיי מוטי ואילנה

הסתגלנו למציאות ואנחנו הילדים התבגרנו בבת אחת. התגוררנו באזור שחשוף פחות לירי כדורים. למדנו מעט, אבא שלי היה מגויס ואימא עבדה בבית החולים. אחי מוטי, שהיה בן 14 רץ בתעלות להביא נשק ומזון למגינים. בסך הכל היינו מעט מאוד.

אנחנו הילדים ידענו שהמדינה קמה ושהתקופה תהייה קשה. דאגנו, למדנו, שיחקנו, עזרנו בבית וכל הזמן קיווינו שהכל יסתדר והמיפלט היה הים.

כל הילדים חיכו לקיץ – לחול הזהוב, לשקיעות ולשקט. היינו חבורת ילדים כולנו הכרנו מבית הספר הדתי שבו כולנו למדנו. כולנו כבר מבינים שזו היא תקופה אחרת והתפקיד שלנו הילדים לעזור ולקחת חלק במאמץ.

לקראת סוף מלחמת תש"ח כל הישוב היה צריך להתמודד עם התוצאות הקשות, עם הפציעות הקשות ועם ההרוגים. במלחמת השחרור נהרגו כששת אלפים, בחורים ובחורות. ובמקום קטן כמו הישוב שלנו הכרנו את כולם בשמות, בנוכחותם, במשפחות שלהם. אנחנו היינו כבר ילדים גדולים והרגשנו בעצב הגדול של כל היישוב והיה עצוב לנו.

בשנים הראשונות לקום המדינה מנה היישוב 600,000 איש. התחלנו לקלוט את העם היהודי כולו. זהו סיפור ענק של העם היהודי שחזר לארצו. וזהו סיפור התחלת מדינת ישראל.

אני מספרת לך נועה, ומקווה שתביני את גודל התקופה. עם עתיק שחוזר למולדתו וחלקו הקטן שחי בארץ קולט אותו בתקציבים דלים ובחוסר תשתיות וזאת ברצון שכל מי שהחליט להגיע לישראל קיבלו אותו במאור פנים. והגיעו שארית הפליטה מאירופה יהדות ארצות ערב ומכל מקום בעולם.

בשנות ה-50 אחרי המלחמה המשפחה שלנו ניסתה להשתקם. חזרנו למקום שהיה פעם הבית והמשק החקלאי והכול היה הרוס. התחלנו מהתחלה. אבא בנה צריף חדש, שתלנו עצי פרי, חידשנו את גן הירק, שתלנו פרחי נוי… וכאן אנחנו הילדים לקחנו חלק בהחזקת המשק והחי וגם מכרנו פירות ירקות ופרחים ועזרנו בכלכלת הבית. אחרי המלחמה הייתה תקופה שהקציבו מצרכי מזון והכל היה שקול ומדוד קראנו לתקופה הזאת "תקופת הצנע". הכל היה חדש הקימו ישובים חדשים בנגב בכל דרום הארץ וצפונה, הוקמו מפעלי תעשייה, בתי חולים בתי ספר השקעה עצומה בחינוך. רוב המשאבים היו בביטחון, בחינוך ובהקמת תשתיות וברקע מדינות ערב שלא השלימו עם קיומינו.

אני למדתי בתיכון דתי (זה היה בית ספר התיכון היחיד בבת ים) והייתי חברה בתנועה "השומר הצעיר" שהייתה ביתי השני. הדרכתי בתנועה, המשכתי ללמוד והתכוונתי לחייות בקיבוץ.

הסיפור של אמי ואבי

תמונה 3
אני עם אבי ואחותי

את יודעת נועה, שהתחלתי לספר לך את הסיפור של מלחמת תש"ח מכיוון שהייתי באותה תקופה בערך בת גילך היום, אבל הסיפור המשפחתי שלנו החל לפני כן, בתחילת המאה ה-19 ברוסיה ובפולין מצד אבי, סבי וסבתי בעיר ביאלסטוק סבי גרשון קופר עסק בחקלאות, בחכירת אדמות סבי היה איש משכיל ודתי מאוד. בשנת 1924 היגר לארץ ישראל עם סבתי חנה ושלושת בנוו הצעירים כל המשפחה הענפה נשארה באירופה ונכחדה בשואה. איש לא נשאר חי.

מצד אמי באותן שנים: המשפחה חייה באוקריינה בכפר קטן בשם רוז'ין ליד העיר קייב. סבי מרדכי וסבתי שרה ושלושת הילדים: אברהם, יהודית ורחל. את סבי מרדכי, רצחו בשנות ה-20 מיד אחרי המהפכה הרוסית חבורת שודדים שונאי יהודים. סבתא לקחה את הילדים, שכרה סוס ועגלה, הגיעה לקייב ומשם הגיעה לארץ ישראל. אך גם מצד אימא שלי כל המשפחה נכחדה בשואה. הורי הכירו בחיפה והקימו שם בית. נולדו להם שלושה ילדים. מרדכי אחי הבכור אני תמר (תמרה) ואחותי הצעירה אילנה וזו הייתה ההתחלה…

אלי ואני 

בסוף 1954 הכול השתנה הכרתי את אלי. אני רוצה לספר עליו מעט: אלי נולד בארץ בשנת 1930 להוריו ראובן ורות שטיינר. הם עלו ארצה בשנת 1924 מאוסטריה כי הם היו ציונים. המשפחה חייתה בארץ במקומות שונים בהתאם למקומות עבודתם. הוא למד בתל אביב בבית ספר, הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", שם היה "בקן הימי" ובפלוגה הימית של "הפועל". הוא למד בבית ספר מקצועי "שבח" (במחזור השני) וסיים אותו בשנת 1947 וגויס מייד. הדריך חיילים וחיילות, כשפרצה המלחמה נלחם בגליל העליון ונפצע ברמות נפתלי, נפצע בשתי הרגליים.

תמונה 4
אלי בחזית השבועון "דבר"

אלי חלם על הים וכשהחלים היה בין מקימי "שייטת 13" כצוללן. לאחר השירות החל לעבוד "בצי הסוחר" והתקדם בסולם הדרגות, בשנת 1956 הוסמך לדרגת חובל שלישי ולאורך שנים הוסמך לדרגות גבוהות יותר עד לדרגת חובל ראשון ורב חובל.

תמונה 5
בצבא
תמונה 6
יחיעם – 1948

הקמת המשפחה

תמונה 7
ליד עוגת הנישואים – 1956

אני ואלי נישאנו בשנת 1956, היינו זוג צעיר עם התחלות חדשות…

אלי החל לעבוד כקצין זוטר על אנייה בצי הסוחר ואני כמזכירה בבית ספר תיכון בבת ים. בשנת 1958 נולד בננו הבכור עמית. חיינו בחדר אצל הורי בבת-ים. בתחילת 1960 עברנו לדירת שיכון קטנה בחיפה, עם תינוק בן שנה וחצי.

בשנת 1962 נולד בננו השני, אלון, הוא נולד כשאלי היה בהפלגה בים ולא היה קשר טלפוני תקין. מתחנת אלחוט בחיפה העבירו לו מברק: "נולד לך בן". במשך השנים אלי למד וכל מספר שנים אלי עבר בחינות לדרגות קצונה גבוהות יותר. אלי שירת כקצין שלישי, שני וכקצין ראשון.

בשנת 1967 נולד אהוד (אבא של נועה), כשאבא שלו היה כבר רב-חובל. בשנת 1972 נולד בננו הרביעי אסף.

תמונה 8
חובל 1על א.מ רימון – 1963

החיים לא היו קלים. למעשה גידלתי את הילדים לבד. מידי קיץ בתקופה של חופשת לימודים הפלגנו יחד עם הילדים אבל מרבית השנה אלי הפליג בים ואני גידלתי את המשפחה, הפלגנו בקיץ בכל מזג אוויר, אבל היינו יחד. חיפשנו כל דרך לשהות ולחייות ביחד כמשפחה. בסופו של דבר בשנת 1969 אלי התקבל לעבוד "כנתב" בחברת ק.צ.א.א (חברת נתיבי אילת אשקלון) ועברנו להתגורר בתחילה באילת ולאחר מכן בעיר רחובות.

תמונה 9
אני עם אודי בים

ברבות השנים הבנים גדלו, התפתחו, למדו, התבגרו והקימו משפחות. לעמית וזוהר נולדו שתי בנות ובן: הילה, נדב והדר. לאלון וטלי נולדו בן ובת: אדם ושירה. לאודי וביאטה נולדו שלוש בנות: יעל, נועה ומיכל. לאסף ושני נולדו שתי בנות ובן: ליהיא, ירדן ותומר.

תמונה 10
ארבעת בניי

אני רוצה לספר מעט על מה שעשיתי לאורך כל השנים. מכיוון שוויתרתי על עבודה מסודרת בגלל מהלך החיים שלנו, חשבתי שעלי לנסות לעשות או לתת מעט מהיכולות שלי לחברה. בשנת 1975 התנדבתי בהקמת עמותת "אנוש" ברחובות, הקמתי עם מתנדבים נוספים את סניף "אנוש" מתוך ה"אין" הקמנו סניף לתפארת בו אנשים צעירים וצעירות מצאו בית חם ותומך. לאחר מספר שנים עבדתי בשיקום אסירות שהשתחררו בתקווה שימצאו את מקומן בחברה. כמה שנים אחר כך כתבתי בעיתון "כיוון חדש" עיתון מקומי לתושבי רחובות התחקירים והכתבות היו בתחומים עירוניים ונהניתי מאוד מהאפשרות לכתוב ולפעמים גם להשפיע.

בשנים האחרונות ניהלתי פורום נשים שנפגשו אחת לשבועיים במתנ"ס השכונתי ובו שמענו הרצאות בתחומים שונים, יצאנו לטיולים ברחבי הארץ, ביקרנו במוזיאונים, ערכנו תצוגות אופנה במטרה לאסוף כסף לעמותות שנזקקו לו.

ולסיום אלי, אני וארבעת בנינו וכל המשפחות חיים בארץ, היו לנו חיים יפים, שנים מלאות עניין ואתגרים. חווינו וראינו הרבה. היו גם קשיים וגם שמחות. אני שמחה שכל משפחתנו חייה בארץ ומקווה לטוב לכולנו ולמדינה!.

תמונה 11
אודי בסיום קורס חובלים

בסיור המשתוף של קבוצת "הקשר הרב דורי, בבית התפוצות

תמונה 12
תמונה 13
תמונה 14

הזוית האישית

נועה: היה לנו ממש כיף והקבוצה הייתה נהדרת, הרגשתי שאם אני וסבתא היינו קרובות אזי התהליך הזה קירב בינינו אפילו יותר, כי אנחנו למדנו המון אחת על השנייה וחוץ מזה למדתי המון על המשפחה שלי. אני מאוד שמחה על זה שהשתתפתי בתוכנית ושסבתא עשתה את זה איתי, זה זיכרון משפחתי שילווה אותי תמיד.

תמר: זו הייתה הזדמנות נדירה לבלות זמן עם נועה אחת על אחת ולשתף אותה בסיפור המשפחה שלנו, היה נהדר. אני מאחלת לנועה אושר ותמיד לזכור מאיפה היא הגיעה.

מילון

תקופת הצנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. מתוך: ויקיפדיה

הצי הסוחר
צי הסוחר הישראלי החל עוד בתקופת היישוב בארץ ישראל והתחדש ונשא דגל עם הכרזת הקמתה של מדינת ישראל ביום ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948. הצי נבנה על מסד רעוע של ספינות מיושנות כגרוטאות שנקנו מכל הבא ליד, להצלת שארית הפליטה וחילוצם מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. לפני הקמת המדינה נקרא צי כלי השיט הקיימים ביישוב צי עברי.

אנוש - עמותה
אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש היא עמותה ישראלית הפועלת למען רווחתם וזכויותיהם של מתמודדים עם מגבלה נפשית ופועלת לשילובם בקהילה בתחומי החברה, התעסוקה והדיור. העמותה מקיימת גם הסברה במטרה להעלות את נושא בריאות הנפש לתודעת הציבור. הארגון נוסד בשנת 1978 על ידי קבוצת משפחות, מתנדבים ואנשי מקצוע. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אספנו את המעט שהיה ויצאנו בלילה בחשיכה מוחלטת לבית שהיה חשוף פחות לצליפת הכדורים. “

הקשר הרב דורי