מאגר סיפורי מורשת

שמי ישראל יניב.

נולדתי בפולין בדצמבר 1946, מלחמת העולם השנייה הסתיימה כשנה וחצי לפני הולדתי.

ילדותי עברה עליי במשחקים בין חורבות העיר, היינו מטפסים על ערמות הבניינים שקרסו, כאשר עדיין מיתמרות פה ושם סנוניות אחרונות  של עשן אפור שחור לסירוגין. לא חיפשנו באופן מיוחד מזון (לא היינו רעבים) אלא שאריות של "מטעמים מיוחדים". (כמו קופסאות שימורים, שוקולדים  וסיגריות) הסתבר בדיעבד שתימרות העשן האלו היו מדורות של שיכורים וכל מיני ארחי פרחי. פחדנו מהם. כמובן שהחלק העיקרי של היום עבר בבית הספר שאליו הייתי מגיע על ידי "התפלחות" מאחורי חשמלית שהייתה לרוב עמוסה עד מעבר לגדותיה. לא מעט פעמים הוכרחתי על ידי המבקר לעזוב, כלי תחבורה נוח זה שסיפק מקור לא אכזב להשתובבות לשמה. לא הייתי היחידי מבין חבריי שניצלו את חוסר תשומת ליבו של המבקר הקשוח. תמיד, אבל תמיד היינו נחשבים לגיבורים לרגע בעייני הנוסעים האחרים.

יש לציין שאת עשן הסיגריה הראשון שאפתי (היה מגעיל) בגיל 6.  לא הייתי מודע על היותי יהודי עד גילוי האנטישמיות אליו נחשפתי, לא באופן פרטני, אלא כהיותי חלק מקבוצת נערים ששחקו תופסת ומחבואים. כמו בסרטים, הופיעה קבוצת נערים אחרת עם צעקות רמות "ז'יד, ז'יד, ז'יד", שפירושה בפולנית "יהודי". הם היו מפחידים וכל הקבוצה המשחקת התפזרה לכל רוח. אינני זוכר באם מישהו נפגע, כי במנוסתי לא שמעתי קולות בכי או צעקות לעזרה.

בגיל 8, ללא חשק רב, עשיתי את ביקורי הראשון בבית הכנסת של העיר, ללימוד ראשון על מורשתי היהודית. התאהבתי מאוד בלימודי האותיות והדבר שהקסים אותי הייתה גישתו החביבה של הרב. (בביקורי הראשון והאחרון בפולין בקרתי את בית הכנסת, שהיום נמצא בתהליכי שיפוץ, לשמחתי). עליתי ארצה, שנתיים אחרי לימוד קריאה בלבד, בלי להבין ממש את השפה העברית, קבלנו הודעה על עליה לפלשתינה (כך נקראה מדינת ישראל בפינו). משמועות ודמיון  פורה של ילד, אנסה לצייר במילים איך ראיתי את המקום החדש אליו היו מועדות פנינו: מדבר צהוב רחב ידיים, שמש לוהטת במרום, בית ובו חלון ודלת, גג אדום משופע, ספסל בין הדלת והחלון וארובה עם עשן מיתמר (מאוחר יותר הבנתי שארובה מעשנת לא כל כך מתאימה), ואני ואמי יושבים על הספסל. העלייה נדחתה לתאריך בלתי ידוע מכיוון שבזמן המתוכנן (אוקטובר 1956) התחוללה בארץ מלחמת סיני. לאחר סיום המלחמה כאשר שככו רעמי התותחים, הייתה עליה המונית מפולין במאי 1957, ומשפחתי נכללה בין העולים. שוכננו בשיכון "עליה" בכפר סבא. בית ספר בארץ:  עליתי כאשר סיימתי 4 כיתות בפולין. בהגיעי ארצה הורדתי כיתה לכיתה ג'.  (על ידי כך הפסדתי שני שנתונים כי בפולין מתחילים בגיל 7) הסיבה ל"ירידה" בכתה הייתה: "כל הילדים שעלו ולא יודעים עברית, ירדו  (זמן עתיד) כיתה להשלמת ידע ואימון. בבית הספר ע"ש יצחק-בן-צבי בכפר סבא היו גם לימודי מקצוע.

התאהבתי במקצוע העיבוד השבבי שכלל תיאוריה (שרטוט טכני) ומעשי (חריטה, כרסום, ניסור, קידוח). אגב, במקצוע זה עסקתי יותר מ 40 שנה ועד היום פעמיים בשנה, ראש השנה ופסח, אני מבקר את חבריי במקום העבודה. את התיכון למדתי בקיבוץ מעגן מיכאל, לימודי ימאות וחקלאות.

בקיבוץ קיבלתי את האהבה לעבודה ולכיבוד הבריות. צבא: מכיוון  שהתחלתי את החיים הבוגרים שנתיים באיחור (ראה לעיל, הפסד שני שנתונים) התגייסתי בגיל 20 ובין ה"צעירים" בני ה 18 נראיתי "זקן". זה לא מנע ממני להיות מצטיין בכל האימונים, ולעתים קרובות הייתי משאיר גם את המפקדים מאחור. השתתפתי במלחמת ששת הימים ברמת הגולן, מלחמת יום כיפור ברמה ומלחמת ההתשה בסיני. השתחררתי, התחתנתי והיום מבורך בשלושה בנים ושני נכדים.

כיום אני בגמלאות ומתנדב במספר פרויקטים בעיר עכו.

העשרה

"אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השֵמִיִים", דהיינו שנאת כל בני הגזע השֵּׁמִי, אשר עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית). בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים". ויקיפדיה

תשע"ו