מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בת שלוש התחילה מלחמת העולם השנייה.

בלילות כשנשמעה אזעקה רצנו לתחנת הרכבת התחתית. ואח שלי ראפא שהיה בן תשע לא רצה לקום בלילה. השכן היה מגיע ומכריח אותו.

נו, כי למי בא לקום בלילה?…

בתחנת הרכבת התחתית היו מיטות מתקפלות שעליהן ישנו הילדים, והמבוגרים ישבו ליד ואחר כך היינו צריכים לעלות במדרגות נעות, אבל עלינו בהן ברגל כי הן לא עבדו, זה היה ערוך. אמא לקחה אותי על הידיים, כמובן. אני זוכרת איך הפנסים האירו את השמים בלילה בחיפוש אחר המטוסים הנאצים וכשקרני האור הצטלבו סביב המטוס, היו יורים בו.

אבא שלי משה פאסינקוב היה במלחמה. הוא היה רב סרן בצבא הרוסי. כתבנו לו מכתבים, כגון, "הילחם בנאצים!" את אחי הגדול ארקדי שהיה בן 16 שלחו לחפור שוחות (תעלות) נגד טנקים.

אחר כך פינו אותנו ממוסקבה לאסיה המרכזית לעיר אנדיז'אן שבאוזבקיסטן. נסענו ברכבות בתוך קרונות להובלת בהמות. ימים רבים. שכבנו על הרצפה. היה לנו תנור והתחממנו ממנו. אחר כך גם ארקדי אחי הגדול הצטרף אלנו. ונסענו כולנו ביחד. לא היו שירותים ברכבת. רק בתחנות אפשר היה לרדת לשירותים. סבתא שלי ירדה ולא הספיקה לעלות לרכבת, ואז אחי שהיה בן 16 קפץ מהרכבת עם כל המסמכים כדי לעזור לה למצוא אותנו אחר כך. וכך אחי וסבתא שלי התעכבו מאחור. אמא שלי דאגה מאוד שהם ילכו לאיבוד: מלחמה. כל הרכבות נושאות נשק לכיוון החזית, ואנחנו נוסעים לכיוון הפוך. כל הזמן נאלצים לעצור כדי לפנות דרך לרכבות שנוסעות לחזית. וכך נוסעים ועוצרים, נוסעים ועוצרים. בסוף סבתא ואחי השיגו אותנו!

באנדיז'אן שבאוזבקיסטן הנשים הלכו עם כיסוי פנים מלא והגברים לבשו חלוקים עבים עם פסים. הייתה להם חגורה ובחגורה היה מקום לכסף. הם כולם היו עשירים. התגוררנו אצל אוזבקי עשיר אחד. היו לו כמה בתים בשטח גדול. הועדה הצבאית אמרה לו לפנות בית אחד בשבילנו, הוא לא ממש רצה. בגג היו חורים. כשירד גשם, כיסינו את עצמינו במפת שאבה. הרצפה היתה רצפת אדמה. וכשירד גשם, היו בה שלוליות. האח שלי שהיה בן 10, היה מפחיד אותנו עם עקרבים וצפרדעים.

לאוזבקי הזה קראו ראסילאקאי. אני אפילו זוכרת איך הוא נראה. אחת הנשים שלו היתה צעירה. ולכן הוא לא הרשה לאחי בן ה- 17 לישון בבית שלנו, למרות שהבית של האוזבקי הזה לא היה קרוב אלינו בכלל. בהתחלה אחי כל לילה היה הולך לישון באיזה מקום אחר. אחר כך אמא השיגה אישור על מנת שהוא יוכל לישון איתנו בבית. כנראה שהיא פנתה לועדה הצבאית וזה עזר. אולי הם איימו על האוזבקי הזה…

שם באנדיז'אן הלכתי לגן. כולם חלו שם במלריה. זאת מחלה נוראית. בהתחלה קר לך מאוד. מכסים אותך עוד ועוד ועוד. ואז חם לך ממש. שתינו "חינה" שזאת הייתה התרופה נגד מלריה. היו שם גם המון פליטים, כולם דיברו רוסית. הרבה מאוד פליטים. לא מזמן פגשתי מישהו מלנינגרד שגם היה שם בזמן המלחמה. האוזבקים התייחסו אלינו יפה מאוד!

ועכשיו אוזבקים בורחים מאוזבקיסטן למוסקבה כי אין שם עבודה, והמוסקבאים מלגלגים להם. משלמים להם משכורת נמוכה יותר, ומתייחסים אליהם כמו אל עבדים.

בגן חליתי בדיפטריה, והרופא אמר שאם לא היו מביאים אותי לבית חולים בזמן, הייתי מתה. כאב לי הגרון. כאב וכאב, נו בסדר, אף אחד לא ידע מה זה. והתברר שזאת היתה דיפטריה! אחי ראפא חלה בטיפוס הבטן. חודש שלם הוא היה מאושפז בבית חולים ולא אכל כלום. אמא נתנה לו כל הזמן לשתות מיץ רימונים, והוא אפילו לא ירד במשקל! כל כך בריא מיץ הרימונים הזה!

ליום הולדתו ה-18 של אחי הגדול ארקדי אמא נתנה לו במתנה כוס שמנת. כי רעבנו שם. ראפא היה אחראי אצלנו ללכת לקנות לחם. אפשר היה לקנות לחם רק עם פנקס מיוחד, כמו שהיה בתקופת הצנע בארץ. היינו מקבלים פנקס עם כרטיסים לפי מספר הנפשות במשפחה. ולראפא כל פעם קרה משהו לכרטיסים האלה: או שהם הלכו לאיבוד או שמישהו גנב לו…

היו גם תורים ארוכים מאוד בחנות. פעם גם כשראפא כבר קנה לחם, מישהו פשוט נגס בכיכר הלחם וכך לקח לו את כל הכיכר מהיד. כולם היו רעבים! פעם ארקדי שם את כרטיסי הלחם האלה בתוך ספר לימוד ונתן את הספר לחבר, וכשהספר חזר, כרטיסי הלחם כבר לא היו בפנים… בקיצור, לא פעם נשארנו בלי אוכל… היינו מלקקים מלח… עד היום אני אוהבת מאוד מלח! כלומר לא היה לנו מה לאכול בכלל!

בקיץ היו פירות! היה תות עץ…. כאן התותים פשוט נופלים מהעצים. ושם זה היה האוכל שלנו בקיץ. היינו פורסים שמיכה ומנערים את העץ. בקיצור, הזמנים היו קשים מאוד!

את אמא שלי נשך כלב. ברגל איפה שבלטו לה הוורידים. פרצה מזרקת דם ממש. היא קרעה מעצמה בגדים וכך חסמה את הוורידים שמעל הפצע. אני זוכרת שאמא היתה הולכת לאסוף זרדים לתנור. אמא שלי, היה לה לב טוב!

היה לנו בבית של האוזבקי חדר גדול ועוד מסדרון. גרנו בחדר כולנו ביחד: אמא, שני האחים שלי ואני. אמא שלי הציעה לאישה יהודייה אחת ולבנה לגור במסדרון. כי לא כל כך היו מקומות לגור. מסתבר שהבן של האישה הזאת היה גנב בכנופיה. הוא גנב לנו הכל! כל מה שאמא הביאה איתה ממוסקבה והיתה לוקחת לשוק כדי להחליף באוכל. וכל מיני סרטים צבעוניים שלי… הוא גנב לנו את כל מה שאפשר היה לגנוב!

כך גרנו שם שנתיים וחצי בערך.

ועוד אמא הכניסה לבית שלנו פולני אחד עם אחותו או אפילו שתי אחיות (את הפולנים שברחו מפולין שלחו לאסיה). הפולני הזה היה בן אדם טוב מאוד. הוא סיפר לי מעשיות. נדמה לי שאחותו נפטרה אצלנו. ואז שחררו את אבא שלי לזמן מה מהמלחמה והוא בא לאסוף אותנו!

כשחיכינו לאבא, הפולני אמר לי פעם: "אבא שלך יבוא מחר". ובאמת למחרת אבא הגיע! אבא הביא איתו 8 כיכרות לחם. ובדרך הוא נתן לחם לכל מי שהיה מראה לו את הכיוון כדי שיוכל למצוא אותנו… ארזנו מהר ונסענו משם! חזרנו הביתה למוסקבה! ואז אבא חזר לחזית.

כשנגמרה המלחמה לא רצו לשחרר את אבא מגרמניה. אישרו לו שהמשפחה שלו תבוא אליו לשם. ונסענו. אני ואמא. את ראפא המסכן השארנו, הוא למד בכיתה ו', ואבא לא בירר אם ראפא יוכל ללמוד בבית ספר בגרמניה, אם יש שם כיתה ו' בבית הספר הרוסי. אז אני עליתי רק לכיתה א' ואמא החליטה שהיא תלמד אותי בבית בעצמה. את ראפא השאירו עם ארקדי. ארקדי היה סטודנט, לא היה לו זמן לראפא. ואז ראפא התחיל לבוא יום יום לוועדה הצבאית ולדרוש שישלחו אותו לגרמניה אל המשפחה. וכשהמפקד של אבא בא למוסקבה, הוא אסף את ראפא אלינו!

בגרמניה החיים היו אחרים לגמרי. היינו הכובשים המנצחים! זה היה מאוד שונה מאוזבקיסטאן וממוסקבה. גם במוסקבה היו פנקסי לחם. בגרמניה היו חיים אחרים לגמרי. הגענו והיה שם נקניק, היה לפתן בבקבוקים מרשרשים… התגוררנו בדירה של קצין גרמני. מצאנו פעם את אותות הגבורה שלו בצורת צלב ומסרנו אותם לאשתו. אשתו התגוררה לא רחוק משם והיתה באה לבדוק איך אנחנו מטפלים בדירתם. קראו לה חווה (יווה) ושם משפחתה היה אדם. חווה אדם… אמא מסרה לה את הצלבים האלה, הם היו מוחבאים בתנור גז. הקצין הזה נהרג במלחמה…

בגרמניה הלכתי לכיתה א'. זה היה נהדר! היינו המנצחים שם! בית הספר היה מצוין. הציונים שלי היו "4" שזה בערך כמו "כמעט טוב מאוד". אבל זה לא היה מספיק גבוה כדי שאכנס לקבוצה הראשונה של הילדים שמשתתפים בטקס ההשבעה החגיגי של "הפיונירים" (תנועת הנוער הקומוניסטית שאליה השתייכו כל תלמידי כיתות ג'-ו') כי לקבוצה הראשונה קיבלו רק את הילדים שכל הציונים שלהם היו "5" שזה הציון הכי גבוה!  אני זוכרת שבטקס הילדים עמדו בשורה על הבמה ואז גם אני עליתי על הבמה ונעמדתי לידם וגם לי קשרו את הצעיף האדום של הפיונירים! חשבתי לעצמי, למה שהם יתקבלו ואני לא?

בגרמניה שיחקנו בכל מיני משחקים מעניינים. היה לנו עץ אשוח ליד בית הקצינים. ושיחקנו מתחת לענפים שלו, היה שם חשוך והיה ממש כייף! ואחר כך כרתו את העץ, נורא חבל. חששו, כנראה, שהאויבים יכולים להסתתר שם… ואחר כך ב' ובתחילת כיתה ג' כבר נסענו משם, כמו מטומטמים! חזרנו למוסקבה! המורה שלחה לי מכתב, ושמרתי אותו.

לא רצו לשחרר את אבא. אז חשבנו שאם ניסע משם, אולי ישחררו אותו מהר יותר. וחזרנו שוב אל הרעב ואל מדיניות הקיצוב עם פנקסי לחם ושוב לא היה מה לאכול.

יש לי זכרונות מצחיקים מבית הספר! בכיתה א' במוסקבה, עוד לפני שנסענו לגרמניה, ליד כל אות רשמו לי "1" שזה הציון הנמוך ביותר… למדנו לכתוב בעט נוצה. היינו צריכים לכתוב בקו שערה. אות לבנה עם "קוי שערה". למשל, את כותבת את האות P, כל קו צריך להיות כתוב כשאת מפעילה על הנוצה לחץ שונה, כך נוצרים לך קוים בעובי שונה, לפעמים דקים ממש ("קוי שערה"), לפעמים טיפה עבים יותר. וכך ליד כל אות קיבלתי "1". כנראה שהמורה היתה לא נחמדה במיוחד.

כשחזרנו למוסקבה בכיתה ג' נדמה לי שהיתה לי עדיין אותה מורה. היו לה בגדים מכוערים… בעצם, לא היו בגדים יפים לאף אחד. כולם התלבשו מכוער. היתה לה חולצה מכוערת, חצאית ורגל אחת מעץ. כנראה שהיא היתה במלחמה. והרגל הזאת חרקה. הזמן הטוב ביותר היה ההפסקה השנייה כשהיא הביאה לנו רוגלך חמים בקופסה. זה היה תענוג…!

לכולם היו כינים. ממש ישבנו וראינו את הכינים האלה!

הנייר של המחברות היה גרוע, הוא היה מחוספס ועט הנוצה נתקע בו כל הזמן. זה היה נורא!

במוסקבה גרנו 5 נפשות בשני חדרים בדירה גדולה שבה גרו עוד כמה משפחות! לא היה לי אפילו מקום לעשות בו שיעורי בית. עשיתי אותם ליד שולחן הכתיבה של אבא. ישנתי על תיבה ליד ההורים. לא היתה לי מיטה. היתה לי מיטת תינוק כשהייתי קטנה ואחר כך ישנתי על התיבה שהבאנו מגרמניה. היו לי כריות רכות מגרמניה….

כל יום א' אמא הייתה אופה פשטידות עם כרוב ובשר. ומביאה לי למיטה. ואבא היה אומר: "את מפנקת אותה!". כולם כל הזמן כעסו עלי וגערו בי. אף פעם לא פרגנו לי ולא שבחו אותי. רק גערו בי! אם קיבלתי ציון "3" – גערו בי, אם לא אכלתי מספיק, גם!  לא היה לי תיאבון. היתה אפילו פעם אחת, כבר אחרי הלימודים באוניברסיטה, שגילו לי הצללה בריאה ושלחו אותי לבית הבראה לשתות קומיס, שזה חלב סוסים, ואז קיבלתי מכתב מאמא שהיא כתבה: "כולנו התגעגענו אלייך!" ואז חשבתי לעצמי: "מוזר, מה יש להתגעגע אלי?, אני כזאת גרועה!" זה כל כך הפתיע אותי, איך זה אפשרי להתגעגע לכזאת גרועה כמוני… (צוחקת).

היו לי חברות טובות כבר בכיתה א' בגרמניה. גם הן כתבו לי מכתב כשחזרתי למוסקבה. וגם המורה מסרה לי מהן ד"ש. אמנם עם אחת החברות בגרמניה רבנו מכות: משכנו אחת לשניה בשער….

אבל החברה הכי טובה שלי היא אולסיה. הכרתי אותה מאוחר יותר. כל הזמן צחקנו איתה עד שכאבה לנו הבטן. כל הזמן צחקנו…!

בשנת 1993 עליתי לישראל!

הזוית האישית

סבתא אירינה מספרת לרוני נכדתה סיפורי חוויות ילדותה.