מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי מלוב לישראל

סבא דוד והנכד דולב
דוד ביום העצמאות של ישראל בשנת 1960
ילדותי בלוב והעלייה לארץ ישראל

נולדתי בשנת 1941 בטריפולי שבלוב, ברובע היהודי שנקרא חארה אצגירה (הרובע הקטן). נולדתי כבן בכור ובגיל שלוש שלחו אותי ללמוד ב"חדר" (ישיבה לילדים קטנים שישבו על הרצפה ולמדו תורה, עברית…) כך שמגיל קטן ידעתי לדבר עברית. יותר מאוחר עברתי ללמוד בבית ספר תלמוד תורה ושם למדנו מקצועות יהדות ומקצועות כללים (ספרות, חשבון…). בתום הלימודים בתלמוד תורה המשכנו ללמוד בישיבת ערב.

נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה וזכור לי במעורפל שברחנו מהנאצים הפשיסטים האיטלקים ששלטו בלוב, התחבאנו בכל מיני מקומות מסתור ברעב גדול ועוני גדול. אבי שלום נשלח למחנה העבודה של הגרמנים בטוברוק שבלוב, סמוך לגבול מצריים. משם הוא הצליח לברוח עם עוד קבוצה, הם חצו את כל המדבר ברגל, במסע הזה הוא נפגע ברגליו ונשאר נכה עד סוף חייו. בשנת 1945 חוויתי אירוע קשה בחיי, הערבים בטריפולי החליטו להרוג יהודים, הם עברו ברובע היהודי, שרפו בתים והרגו יהודים. אני התחבאתי עם הוריי במרתף ולא מצאו אותנו. בשנת 1946 נולדה לי אחות קטנה בשם יהודית. בשנת 1947 היו עוד פרעות נגד היהודים, הייתי כבר בן שש והייתי לבד בבית עם אחותי הקטנה, לא ידעתי מה לעשות ובסופו של דבר לקחתי אותה על כפיים וברחתי לבית של דודתי.

אבי היה ציוני גדול וחלם לעלות לארץ ובגלל נכותו סירבו להעלות אותו לארץ עד שבסופו של דבר הסכימו לו וכולנו עלינו ביחד בשנת 1951 באנייה "גלילה" בהיותי בן 10. לאחותי שנולדה בארץ הוא קרא "ארץ" ולאחי "ציון" וכך קיבלנו את "ארץ ציון".

תמונה 1

התנאים בארץ היו מאוד קשים, נשלחנו למעברת צפת בדצמבר 1951 בחורף הקשה. גרנו בצריף רעוע שכמעט עף עם הרוח וכל חודש קיבלנו הקצבה של אוכל בתלושים בתקופת הצנע. בצריף שגרנו בו לא היה מקלחת או שירותים, היו במרכז המעברה שירותים ומקלחות משותפים ללא מים חמים. בחורף היינו מתכסים בבגדים ושמיכות וישנו צמודים בשביל לא "למות מקור". היו הרבה מאוד ילדים במעברה מארצות שונות והיו לי הרבה חברים ולכן אני זוכר את התקופה הזאת כחוויה. רצינו לשחק כדורגל ולא היה לנו כסף לכדור, אז קטפנו סברסים עם מטאטא וקופסא בראשו וככה קטפנו בלי לקבל קוצים. את הסברסים מכרנו לאנשים ברחוב ובכסף קנינו כדורגל.

 

תמונה 2

היו הרבה בוסתנים עם הרבה עצי פרי: שקדים, תאנים, ענבים, זיתים, סברס… היינו קוטפים מתי שיכלנו והיינו נותנים חלק להורים לבישולים וחלק היינו מוכרים ולי אישית זו היתה חוויה גדולה בחיי. יום אחד, כשהייתי במעברה, הלכתי ברחוב וראיתי אדם שמוכר נפט, הוא הציע לי לעזור לו תמורת לירה ליום וככה אחרי בית הספר, הייתי מצטרף אליו ומצלצל בפעמון וצועק "נפט… נפט", עד שהמיכל היה מתרוקן. אחרי שעבדתי הרבה זמן החלטתי לקנות לעצמי שעון.

בשנת 1953, עליית הנוער העבירו אותי מהמעברה לפנימייה וכך התנתקתי מהמשפחה שלי ומההורים וגדלתי בפנימייה עם ילדים אחרים, מכל מיני ארצות. הייתי בפנימייה שנקראת "נווה הדסה" ארבע שנים ואז עברתי לפנימייה שנקראת "אלוני יצחק". אז מצד אחד, הפנימיות ניתקו אותי מהמשפחה,  אבל מצד שני, בזכות הלימודים בפנימייה הצלחתי להתקדם בחיים: לסיים תיכון, אוניברסיטה… בפנימייה הראשונה הייתי עוד ילד בן שתיים עשרה ונכנסתי לעולם שלא הכרתי, ללא משפחה וילדים שלא הכרתי ועברתי משבר בהתחלה, עד שהצלחתי להתאקלם בחיים החדשים שהם ללא הורים, עם היתרונות והחסרונות שיש בזה. החברים שרכשתי בפנימייה נשארו חברים לחיים, כי נוצרו שם קשרים מאוד קרובים בין הילדים שהיו ללא משפחות. אז כאילו כולנו הפכנו למשפחה אחת גדולה. כל שאר חיי היו בפנימייה עד שהתגייסתי לצה"ל…

בשנת 1960, התגייסתי לצה"ל לחיל השריון, שם עברתי את כל שלבי ההכשרה והמשכתי גם לקורס קצינים ובטקס הסיום שלי היה יצחק רבין שבירך אותנו וסיימתי את שירותי כקצין בצה"ל ואחר כך הרבה שנים של מילואים.

תמונה 3
תמונה 4
תמונה 5

 

בשנת 1964, התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה מקצועות הוראה וחינוך ושם, בשיעור היסטוריה, ראיתי נערה צעירה ויפיפייה ששבתה את ליבי ממבט ראשון. יותר מאוחר נודע לי שקוראים לה זהבה. בשנת 1966 התחתנו ומאז לא עזבתי אותה במשך 53 שנים.

תמונה 6

לסיפורה של סבתא זהבה: מסוריה לישראל, מילדות לבגרות

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי".

מילון

חארה אצגירה
שכונה של יהודים בטריפולי, שהיא הקטנה משתי השכונות של היהודים.

ציטוטים

”בחורף היינו מתכסים בבגדים ושמיכות וישנו צמודים בשביל לא "למות מקור".“

הקשר הרב דורי