מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב ב- 8 במרץ 1942, בבית החולים הדסה שברחוב בלפור, להוריי, מריוס ודיזי ארמה.

הוריי עלו לארץ מסלוניקי שביוון, בשנת 1935, אך לא הכירו שם אחד את השני. אימי עלתה עם משפחתה, שקיבלה חמישה סרטיפיקטים, במסגרת מכבי הצעיר, שדודתי הייתה פעילה בו. באותה התקופה קיבלו סרטיפיקטים גם  משפחות מרובות ילדים ואבי הצטרף למשפחה שכזו ועלה לארץ בשם מריוס מלאך.

שניהם עבדו במלון סן-רמו בתל אביב ושם הכירו אחד את השני. בשנת 1938, הם נסעו יחד ליוון לבקר חלק ממשפחותיהם שנשארו שם. על הרציף בנמל סלוניקי, חיכו שתי משפחות ליקיריהם שהגיעו לישראל. לאבא חיכו אמא שלו, אחותו ושני אחים (שכמה שנים לאחר מכן נספו בשואה) ולאמא חיכו דודים ובני דודים. כשהם ירדו הם עשו הכרה ביניהם וזו הפעם היחידה שאימי ראתה את חמותה לעתיד בלי לדעת שזו תהיה היא. כשעמדו לחזור לארץ, השערים בסלוניקי כמעט נסגרו והתעוררה בעיה עם הדרכון של אבא שהיה רשום מריוס מלאך, הם טענו שהוא לא שירת בצבא ולכן ניסו לעכב את יציאתו. חבר טוב של אבא עבד במשרד הפנים ובעזרתו הוכיח להם שהוא כן שירת בצבא וכך נתנו לו לצאת בדקה ה- 90.

כשנולדתי, גרנו ברחוב הרצל 89 בדרום תל אביב. בביתנו גרו בנוסף לנו סבי וסבתי מצד אמי בחדר אחד, דודי בחדר נוסף ואבא אמא ואנוכי בחדר השלישי. באותם הימים היה נהוג שמספר משפחות יחלקו דירה אחת. באותו בניין גרה גם דודתי ועוד הרבה משפחות, שלימים הפכנו להיות משפחה אחת גדולה. הימים היו טרום הקמת המדינה, תקופת שלטון המנדט הבריטי. חיינו חיים די נוחים בשכנות עם הערבים ולא חסר לנו דבר.

באותה התקופה התחוללו מלחמות בין המחתרות ההגנה, האצ"ל והלח"י לבין הבריטים. היינו רואים את מדביקי הכרוזים שהיו מסתירים את פניהם במטפחת. הם הלכו זוגות זוגות, הדביקו את המודעות וחתמו עליהם בידם שהייתה צבועה בצבע שחור, הילדים קראו להם היד השחורה. גרתי באזור שהיה בסיסם ומקום ארגונם של המחתרות הללו ולכן האנגלים סגרו לנו את הרחוב לעתים קרובות. הם היו מטילים עוצר, מוציאים את כל הגברים מהבית, מרכזים אותם מול הבית בתחנת הדלק והיו עושים חיפושים בבתים. הם חיפשו את אנשי המחתרות. אני בתור ילדה קטנה הייתי מתגנבת למרפסת ומציצה דרך הברזלים לראות את סבא ואבא שלי כי דאגתי לשלומם.

בלילות נהגו גם לעשות האפלה, אסור היה לנו להדליק את האור והיה איש מהמשמר האזרחי שהיה עובר ברחוב וצועק למי שלא כיבה את האור "קומה ג', נא לכבות את האור". כילדים חיינו קצת בפחד מהאנגלים ומכיון שחבשו כומתה אדומה, היינו קוראים להם "הכלניות". לפעמים הם ניסו להיות נחמדים אלינו ונתנו לנו ממתקים ושוקולדים אבל אנחנו פחדנו לקחת מהם וגם אם מישהו לקח, רוב הסיכויים שההורים שלו לא היו נותנים לו לאכול כי היו חושבים שזה מורעל.

אני זוכרת את היום שבו החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל. היה לנו רדיו בבית והרבה מהשכנים ירדו לשמוע את תוצאות ההצבעה. אני זוכרת את השמחה ברחובות, כולם יצאו וקראו בקול "מדינה עברית, מדינה חופשית".

בהיותי בת 6, במאי 1948, דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל בבית העצמאות שהיה מוזיאון. מידי שבת נהגנו לטייל באזור המוזיאון שלימים הפך להיות מקום בעל חשיבות היסטורית.

לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פרצה מלחמת העצמאות. רחוב הרצל היה על גבול יפו ובגבעת הרצל הייתה כנסייה רוסית שבה ישב צלף שהיה יורה על כל העוברים ברחוב הרצל. מידי פעם העלו פצועים לביתי כי גרנו בקומה הראשונה בבניין. כדי לחצות את הכביש ולעבור מצד לצד, בנו גלגלת עם דלת משוריינת מפלדה וכל מי שעבר היה אוחז בידית וחוצה איתה את הכביש. בשל המהומות והמלחמות שהתנהלו לפעמים ברחובות, השכנים הורידו את הגדרות בין החצרות וכך יכלו להגיע ממקום למקום ללא הליכה ברחוב. כשאבי הרגיש שנשקפת סכנה, עברנו למלון סן רמו בו עבד כאיש תחזוקה ושכן על חוף ימה של תל אביב. זמן מה אחרי שהגענו, הגיעה אוניית אלטלנה וגם שם התחילו מהומות מה שגרם לנו לעזוב את תל אביב ולעבור לקריית מטלון בפתח תקווה ששם גרה דודתי. בפתח תקווה הרגשנו כאילו עברנו לעולם לגמרי אחר, מקום שקט בלי יריות, בלי אזעקות, סגנון כפרי יותר. כשהמהומות הסתיימו חזרנו לגור ברחוב הרצל.

הזוית האישית

עליזה – נהניתי מאד מהמפגשים שלנו בקשר הרב דורי ומהעבודה המשותפת עם מאיה, החזרה לבית הספר, הישיבה ביחד והניסיונות לפתור בעיות מחשב שלא ידעתי איך להתמודד איתן קודם. אני מאחלת למאיה את כל הטוב שבעולם, בריאות, אושר, הצלחה בלימודים ושיתגשמו כל משאלות ליבה.

מאיה – נהניתי מאוד לשמוע את סיפורי הילדות של סבתא, למדתי יותר עד הילדות שלה ועל האירועים שהיו בתל אביב באותה התקופה. שמחתי לעזור לסבתי בנושא המחשבים והגלישה באינטרנט. אני מאחלת לסבתי המון המון בריאות, אושר, נחת ועוד הרבה שנים של חוויות משותפות.