מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחורף 1950, בת להורים צעירים, פאולינה ולייב, שיצאו מארץ הולדתם רומניה. על גבם תרמיל קטן ואהבה גדולה. הם החליטו להגשים חלום ולעלות לפלסטינה אחרי השואה, לבנות בה את ביתם ולהקים משפחה. באותם הימים, טרום הקמת המדינה, אסרו עליהם להגיע לארץ והם נאלצו לשהות במשך שלוש שנים במחנה מעצר בקפריסין.

לאחר הכרזת המדינה ועם פרוץ מלחמת השחרור, הם הגיעו  לארץ. אבא גויס ואמא נשארה בבית קטן בכפר סלמה בפאתי תל אביב, וניסתה להתחבר לעולים שגרו באותה חצר. 5 שנים ראשונות לחיי גרתי באותו בית קטן בחצר משותפת לשש משפחות מתפוצות שונות. התקופה הייתה קשה מאוד, את אור הבית קיבלנו מעששיות והמזון היה מאד צנוע ומועט בגלל תקופת הצנע ששררה בארץ. יחסי השכנות היו כל כך טובים כך שכל משפחה שלא היו בה ילדים נתנה חלק מהקצבת המזון שלה למשפחות בעלות הילדים.

עם הורי בשנת 1955

בגיל 6 משפחתי עברה לדירה בשכונת גבעת עלייה ביפו. היות והמעבר נעשה באמצע שנת הלימודים לא זכיתי לחוות את גן הילדים וחיכיתי בקוצר רוח לשנת הלימודים של כיתה א'. בית הספר דוב הוז היה מסגרת חשובה וחיונית בחיי, כל צוות המורים בבית ספרי היו ניצולי שואה. כולם היו מאוד רגישים לעצמם ולנו והקיפו אותנו בחום, אהבה ותמיכה אין סופית, ובנוסף לתכנים שלמדנו הם ריתקו אותנו בסיפורי חייהם. לא היו לנו מורים פרטיים והמורים שלנו היו מסגרת תומכת ומשלימה, בשעות אחר הצהריים שיחקנו משחקי רחוב כמו: קלאס, גומי, תופסת, מחבואים, גוגואים ועוד, ובעיקר רקדתי בלט. ביקרתי הרבה אצל חברים שביתם פתוח תמיד. לא התקשרתי לקבוע מפגש, כי לא היה טלפון.

הייתי תלמידה חרוצה ומוריי היו לי לדוגמא ולמופת. בשעות הערב ישבתי עם אבא ליד הרדיו הישן והיקר ושמעתי יחד איתו מוזיקה, תסכיתי מתח, תחרויות זמר ומעט חדשות.

נהגנו לאסוף בולים, עטיפות של סוכריות, מפיות. ימי הולדת חגגנו לרוב בחיק המשפחה וגם זו הייתה חגיגה מאוד צנועה. בסיום כיתה ח' נפרדתי מבית ספרי האהוב ועברתי ללמוד בתיכון עם חברים וחברות שלמדנו יחד בבית הספר היסודי.

בתום ארבע שנות לימוד עמדתי בבחינות הבגרות, התגייסתי לצה"ל ושם הכרתי את בעלי היקר ואיתו הקמנו משפחה קטנה אבל מאוד חמה ואהובה.

היא רק רוצה לרקוד

בילדותי מצאתי דרך לבטא את אהבתי לאומנות הריקוד. בכיתה א אמא עזרה לי להגשים את החלום שחלמתי להיות רקדנית. בשעות אחר הצהריים התיצבתי בבית הספר שקידם מאד את חוג הריקוד, בעיקר בלט, ובשקדנות ורצינות התחלתי ללמוד את סודות הריקוד. המורה המדהים שלימד אותי במשך 8 שנים, עד לסיום כיתה ח' היה רקדן בינלאומי שהגיע מצרפת לרקוד, בשלב מאוחר יותר, בלהקת בת-שבע הישראלית ובשעות אחה"צ לימד אותנו בנות החוג, באהבה רבה, את רזי המחול הקלאסי והמודרני שהיה בתחילת שנות החמישים.

הימים בהם הלכתי ללמוד לרקוד היו הימים המאושרים בחיי. כל כך ציפיתי להם ובכל יום כזה התמלאתי בחוויות חדשות. המורה היה כל כך מדהים, את פניו אני זוכרת עד היום ויחסו לתלמידות היה מכבד ואוהב, זו היתה סיבה מספיקה להתמדה שלנו הרקדניות ומחויבות ללמוד בכל יום מחדש. דומי, זה היה שמו, דיבר אלינו בצרפתית, שפת אימו, ולמרות שלא ידענו צרפתית שתינו בצמא כל מילה שלו וכל תנועה בריקוד נחרתה עמוק בזיכרוני.

בכל חג הופענו בפני כל תלמידי ומורי ביה"ס ובסוף כל שנה במסיבות הסיום. את הבגדים למופעים תפרו לנו האימהות  שלנו. אני זוכרת את אמא יושבת בלילות ותופרת לי ולשאר הבנות מחומרים פשוטים וזולים את הבגדים שלבשנו בהופעה. לפעמים היו בגדים שהכנתם היתה מאד מורכבת, אבל לאמא לא היו תלונות ותמיד היצירה היתה נפלאה. דומי התאים את הריקוד לחג ואמא התאימה את הבגד לאותו חג.

תקופת ילדותי כרקדנית

משך כל שנות לימודי הבלט שלי היתה ביני לבין דומי מערכת יחסים מאד מיוחדת של מורה ותלמידה שבאה באמת לתת הכל ואמא שתומכת לאורך כל הדרך. בסיום לימודי בביה"ס היסודי, כיתה ח', דומי החליט לחזור לצרפת ואז הציע לאימי לקחת אותי איתו לפריז ולהמשיך שם את לימודי הבלט. כמובן שהורי לא הסכימו לרעיון וכך סיימתי להתפתח בתחום הריקוד.

היה לי מאד עצוב אבל הבנתי את הורי וגם מבחינתי לא היתה אפשרות כזו של עזיבת הבית והארץ לטובת אהבה וחלום שנקטע. החוויה הזו חרותה מאד בזיכרוני וכעת כשאני רואה את נועם, נכדתי האהובה, רוקדת ומקדישה את כל זמנה לריקוד אני מעריצה אותה וליבי נצבט שלא המשכתי בדרך גם כשמורי הנערץ עזב.

בכל שנה אני צופה במופע הסיום של נועם וליבי פועם בחוזקה. אני יושבת על הכיסא באולם ורגלי זזות איתה יחד. אני מעריצה את ההתמדה שלה והנחישות שאין שניה לה. אני אוהבת מאד את הוריה שלא חוסכים ממנה כל מה שקשור לאהבתה האמיתית לאומנות הריקוד ותומכים בה לאורך כל הדרך.

שיחה עם נועם

שאלה: מה את מרגישה כשאת רוקדת?

נועם: אני מרגישה משוחררת, גם אם השיעור מלא ברקדניות ולא תמיד הסטודיו מספיק מרווח, אני מרגישה כאילו אני הרקדנית היחידה והמיוחדת בחדר.

אני יכולה להתבטא בכל מיני צורות, גם אם הריקוד בנוי ע"י המורה לריקוד.

אני אוהבת את כל סגנונות הריקוד שאני רוקדת והם רבים מאד; קלאסי, מודרני, ריקוד אתגרי (אקרובטיקה) והיפ הופ.

שאלה: האם הריקוד הוא ערך בנוסף ללימודים שלך בביה"ס?

נועם: אני מאד אוהבת לרקוד, התחלתי לרקוד בגיל 3 בתחילה סגנון אחד ולאחר מכן נחשפתי לסגנונות נוספים.

בביה"ס אני משקיעה בלימוד ושינון החומר ובעמידה באתגרים לימודיים וחברתיים.

בריקוד אני מתמסרת כולי לחוויה המקסימה עצמה ובונה לי בדמיוני עולם נוסף ואחר.

עולם של אומנות, הקרבה, התמדה ונתינה. אני תומכת ועוזרת לרקדניות

הצעירות שבתחילת דרכן. כשאני עוזרת להן, אני נזכרת בתקופה שאני הייתי ילדה קטנה כמותן,

והבוגרות עזרו לי.

נועם הרקדנית

הקשר הישראלי שלי: 70 שנה למדינה

משפט אייכמן בין ענפי הזית

עם התבוננותי בסמל המדינה, מציפה אותי התרגשות ותחושת ניצחון, בעיקר כאשר ניבטים ענפי הזית…

הכל החל במשפט שהתנהל בשנת 1961 כשהייתי בגילך, נועם נכדתי היקרה. בשנה זו נשפט אדולף אייכמן שהיה מבכירי המנגנון הנאצי, אחראי לביצועה של תכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה בשואה. הוא היה אחראי על משלוחי הרכבות מרחבי אירופה למחנות ההשמדה והריכוז. לאחר המלחמה הוא נמלט לארגנטינה ובשנת 1960 נלכד על ידי המוסד הישראלי .המשפט התנהל בירושלים בבניני האומה, התקשורת סקרה את המשפט והתובע גדעון האוזנר נשא נאום מצמרר .

למרות שהייתי רק בת 11 נשלחתי עם תלמידים נוספים להקשיב במשפט ולראות בתא הזכוכית את הרוצח הנורא. המורים שליוו אותנו ומנהל בית הספר היו כולם ניצולי שואה. בסיום המשפט אייכמן נידון למוות, הוצא להורג, גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים.

כשבגרתי, הבנתי שרק במדינת ישראל נוכל לחיות כעם חופשי ושואה כזו לא תקרה לנו שוב, ובמידת האפשר נדאג שבשום מקום בעולם לא יחסלו עם בגלל גזע, דת או מין.

"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי אל נשמתי, בגוף כואב בלב רעב, כאן הוא ביתי" (אהוד מנור)

כאן נבנה ויבנה ביתם של ילדי, נכדי והדורות הבאים, ועל כן, ענפי הזית אשר מצויים בסמל המדינה החלו לקבל עבורי משמעות אחרת…

הזית הוא אחד משבעת המינים, הוא סמל לשלום ולתקווה. במבול נעקרו עצים רבים, אך לא עצי הזית. מאז שחזרה היונה אל תיבת נח עם עלה של זית במקורה הפך העלה לסמל של תקוות החיים והשלום לאדם. הזית קשור קשר אמיץ עם א"י שהוא בית גידולו המקורי, הוא משל ליופי, לפוריות ולחוסן.

החיבור שלי למדינה מתבטא בענפי הזית המצויים בסמל המדינה, המגן שבמרכזו מנורת שבעת הקנים ומשני צדיה ענפי זית ובתחתיתו כתוב "ישראל".

בתמונת הדיוקן אני נראית בין ענפי הזית, מבטי משלב עצב ושמחה. עצב משום שתמיד רציתי לחיות רק בארץ הזו, גם כשחוויתי מלחמות וצער על נופלים וגם בימים טובים ושמחים. נולדתי וגדלתי בארץ בתקופות קשות של חוסר ביטחון, מחסור כלכלי ובדידות, אבל ידעתי שפה אני אבנה את ביתי ואקים משפחה. החיוך המהוסס מסמל את התקווה לחיים טובים יותר למען ילדי, נכדי והדורות הבאים.

יש ניצוץ בעיניים ורצון להנחיל לדורות הבאים את האהבה שלי לארץ למרות הקשיים.

הזוית האישית

סבתא מלכה: "זו ילדותי השנייה, מה שנתת לי אקח" זו ילדותי השנייה, איתך נועם. זו ילדותי השנייה, ליבי נפתח. דרך עינייך נכדתי היקרה, אני רואה ומגלה שוב עולם. דרכך אני חוזרת לאהבתי הגדולה לרקוד, ואיתך שוב אלמד לאהוב בלי לחשוש.

אני מודה לך מתוקה שלי שנתת לי הזדמנות נוספת לספר לך ולכל מי שירצה לשמוע על ילדותי ועל אהבתי, שלצערי נקטעה, לריקוד. אני מודה לך שדרכך, בדמיוני אני ממשיכה לרקוד ולחוות איתך יחד חוויות מיוחדות בתחום היצירתי והנפלא הזה.

אני מודה להנהלת בית הספר לב רן ולמורה המובילה את התוכנית המעשירה והמקסימה, גליה בן גיגי שאיפשרו לי בפעם השנייה להשתתף בתכנית. תודה לכל משתתפי התוכנית על ההקשבה והאמפתיה. תודה לילדים שליוו וסייעו במהלך המפגשים וגם כשביקשנו יעוץ טכנולוגי מצאנו מענה במשך המפגש. תודה אישית לך גליה יקרה שבלעדיך כל זה לא היה קורה.

אחרונים חביבים תודה להוריה ואחיה של נועם שידעו להקשיב לסיפור חיי ונתנו משובים לאורך כל הדרך.

הנכדה נועם: כששמעתי שהשנה הקשר הרב דורי יהיה לשכבת ו' שמחתי מאוד. הצעתי לסבתא מלכה להשתתף איתי במיזם ולא הייתי בטוחה שהיא תרצה כיוון שהיא השתתפה בו עם אחי לפני כמה שנים. סבתא מלכה שמעה על כך ממני והסכימה מייד, לשמחתי הרבה. אני רוצה להודות מאוד לסבתא על ההשקעה וזמן האיכות שיש לנו יחד בתכנית וגם לגליה בן גיגי, המורה המובילה, שתמיד עוזרת, קשובה וסבלנית לכל שאלה ובקשה שלנו.

היה לי כיף מאוד לשתף את סבתא בחוויות שלי מהריקוד ולשמוע ממנה בפעם הראשונה את חוויות הריקוד שלה. אני מרגישה שהכרתי בה עוד זווית ומכנה משותף בין שתינו. אני מרגישה שזה חיזק את הקשר ביננו, שהיה קרוב וחם גם לפני כן.