מאגר סיפורי מורשת

שמי כהן דורית, נולדתי בשנת 1957 (לפני 60) בשכונת רמת חן, רמת גן. השכונה היא שכונה קטנה ושקטה, הממוקמת צמוד לפארק הלאומי בר"ג וכן, לספארי שנמצא בתוך הפארק.

בילדותי, מידי שבוע ביום קבוע, היו מקרינים סרטים בפארק הלאומי, בחינם  ואני ומשפחתי (אימא, אבא ואחי הגדול ממני בשנתיים) היינו יוצאים מהבית, מצוידים בשמיכות לצורך ישיבה על הדשא וכן, שתייה ואוכל.

בתקופה ההיא לא היו בתי קולנוע קרובים לשכונה, לא היו רכבים פרטיים לרוב המשפחות וכדי לראות סרט, צריך היה לנסוע באוטובוס, קו אחד או שניים, מרחק רב מהבית. בפארק הקרנת הסרט הייתה על מסך ענק וכך, כל תושבי השכונה היו נהנים מהבילוי.

אל גן הילדים התחלתי ללכת בגיל שלוש מכיוון שלא היו גני ילדים לגילאים קטנים יותר. רוב האימהות לא עבדו ונשארו לגדל את הילדים בבית. בית הספר היסודי שבו למדתי, נמצא בשכונה ממש קרוב לביתי. בתקופתי למדו שמונה שנים בבית ספר יסודי ולאחר מכן עברו לתיכון. אני זוכרת משמעת ברזל, נימוסים וכבוד בבית הספר. מידי בוקר, בחצר בית הספר, מסדר בוקר שבו מנהל בית הספר מדבר על נושא אקטואלי. לאחר מכן מבצעים התעמלות בוקר קצרה ולבסוף שרים את ההמנון "התקווה" כשדגל ישראל מונף.

הכניסה לתוך בית הספר הייתה בצורה מאורגנת ומסודרת כשילדי כיתות א' נכנסים ראשונים לאחריהם כיתות ב' וכך לפי שכבת גיל עד כיתה ח'.

בכניסה לבניין בית הספר, עמד מורה שבדק מידי בוקר את הופעת התלמידים. נעליים מצוחצחות, תלבושת אחידה, חולצה בצבע תכלת עם סמל בית הספר ומכנסיים או חצאית בצבע כחול. אסור היה לבוא עם מכנסי ג'ינס, החולצה הייתה חייבת להיות בתוך המכנסיים או החצאית ומי שלא הקפיד על כך ננזף ונענש.

כשנכנסנו לכיתה עמדנו עד כניסתה של המורה וכשהמורה נכנסה היה "פזמון" קבוע…"בוקר טוב המורה"  והמורה הייתה עונה "בוקר טוב תלמידים" ורק לאחר מכן אפשר היה לשבת. בתוך הכיתה, כאשר ילד רצה להגיד משהו למורה או לענות על תשובה ששאלה, צריך היה להצביע עם היד בצורה מסוימת, יד מקופלת כשהיד השנייה תומכת בה  ורק כשהמורה אישרה לדבר, התלמיד דיבר. לבית הספר הייתה מקהלה, "מקהלת רמת חן" ואני הייתי חלק ממנה (קול ב'). המקהלה הופיעה בטקסים שהיו בחגים ובציון אירועים מיוחדים.

מאוד אהבתי להיות במקהלה, מאוד אהבתי לשיר וכך גם לנגן. כבר בכיתה א', נרשמתי לחוג נגינה בחלילית ושנתיים לאחר מכן ניגנתי במשך שנתיים על מנדולינה (דומה לגיטרה) .שנתיים לאחר מכן למדתי לנגן על אקורדיון. מאוד רציתי ללמוד לנגן על פסנתר, אבל להורי לא היה מספיק כסף לקנות פסנתר וכן, שיעורי נגינה בפסנתר היו מאוד יקרים.

את תקופת הילדות אני זוכרת כתקופה מהנה מאוד. המשחקים והמפגשים עם חברים היו בעיקר ברחוב. לאחר שסיימנו את המטלות שהיו לנו, שיעורי בית, קריאה ואימון בנגינה היינו יוצאים לרחוב ומשחקים משחקי חברה כמו: תופסת, משחקי כדור, "אחת שתיים שלוש דג מלוח", קלאס, קפיצה בחבל, מחבואים, רכיבה על אופניים וסקטים. היו גם הרבה מעשי קונדס, כמו למשל, לחבר כלי עם מים לחוט דק שלא נראה מרחוק וכשמישהו עובר ברחוב וניתקל בחוט, הכלי עם המים היה נשפך עליו. טיפסנו על עצים, קטפנו פירות הדר מעצים של שכנים שלא הרשו לנו, אך הסקרנות לעשות דברים אסורים הייתה גדולה ומאתגרת.

כשהייתי בת עשר, פרצה מלחמת "ששת הימים". המלחמה פרצה ביום 5 ביוני ועד 10 ביוני 1967. המלחמה הייתה בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה.

ישראל ניצחה במלחמה הזו וכבשה את רצועת עזה וסיני ממצרים, את יהודה ושומרון כולל מזרח ירושלים, הכותל המערבי והר הבית מירדן ואת רמת הגולן כבשנו מסוריה. המלחמה פרצה מכיוון שמצרים ומדינות ערביות נוספות עשו צעדים שאיימו על מדינת ישראל, על בטחונה והכלכלה שלה. זה אילץ את ישראל לגייס כוחות מילואים  על מנת להגדיל את כוחה. עוד בטרם פרצה המלחמה הייתה תקופת המתנה שבה כוחות מצריים צלחו את תעלת סואץ ונכנסו למרחב סיני, דבר שהכניס את ישראל למצב חירום. בסוף התקופה ישראל יצאה למלחמה. בתקופה הזו הייתה חרדה גדולה בציבור הישראלי. אני זוכרת כילדה, חפרנו "שוחות" (בורות) בחצר הבית כאשר מסביב לשוחה מילנו שקי חול וירדנו לשוחה בכל פעם שהייתה אזעקה. זה  היה נורא נורא מפחיד !!!!! בבתים צריך היה ליצור חושך "האפלה" ועשינו זאת ע"י כך שהדבקנו עיתונים על החלונות בכדי לטשטש את האור שבוקע מהבית. את פנסי המכוניות צבענו בשחור בכדי לא להבליט אותם.

בתקופה ההייא, לא היו טלפונים בבתים, לא לכולם הייתה טלוויזיה וכל האינפורמציה הועברה רק ברדיו או בעיתונים. כך שחלק מהחרדות נבעו גם מכך שלא ידענו מה קורה, האם הצבא מצליח במלחמה? מה מצב החיילים? האם יש פצועים או הרוגים? חוסר הוודאות היה חלק גדול מאוד מהחרדות והפחדים.

כמובן שבתקופה שקדמה למלחמה, במהלך המלחמה  וגם לאחריה, החיים היו מאוד מונוטוניים, בית ספר ועבודה. לא יצאנו לרחוב לשחק, לא נסענו לבקר חברים ומשפחה. כולם היו סגורים בבתים והרחובות היו שוממים.

כשחזרנו לשגרה, חזרנו למשחקי הרחוב, לפעילות בתנועת "הצופים" שזו הייתה פעילות משמעותית מאוד לכל הילדים. בתקופתי לא היו חוגים וחוגי העשרה ולכן, תנועת נוער היה מקום מפגש חברתי עם ערכים לחינוך, לאהבת הארץ, לאהבת הטבע, לכבוד הדדי, תרומה לקהילה ועזרה לזולת.

אני יכולה לסכם את ילדותי כתקופה יפה עם הרבה תמימות, ללא שפע וכך גם התלהבנו  והערכנו יותר, כל דבר שקיבלנו. כל משחק חדש שקיבלנו במתנה, כל ממתק שטעמנו. הרבה מן הדברים האלה, השאירו חותם והפכו אותי להיות מי שאני היום. על עצמי אני יכולה להעיד, שיש בי צניעות. אני מעריכה כל דבר, לא מקבלת כמובן מאליו שום דבר וכך גם חינכתי את בנותיי וכך אני ממשיכה גם עם נכדיי. לא לקבל שום דבר כמובן מאליו ולהעריך כל מאמץ וכוונה טובה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".