מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בסופיה שבבולגריה, לאבא ז'ק ואמא ויקי משיח. עלינו ארצה באניית משא, שלא הותאמה לבני אדם, כך שהוריי ויתר המבוגרים שהיו אתם, סבלו מאד. האנייה עגנה ב- 10 באפריל 1949, בחיפה, משם הועברנו לאוהלים, בפרדס חנה.

בחרתי לספר את הסיפור מתקופת עלייתי ארצה, שהוא הדבר החזק ביותר, המלווה אותי לאורך כל חיי.

הסיפור שלי מתחיל מתמונה של דודי, האח של אמי, אלי קנטי, שעובר בבית העולים פרדס חנה, מאוהל לאוהל עם התמונה של אמי בידו ושואל אם מישהו ראה אותה. גם כשעמד מולה, המשיך לשאול את אותה שאלה ולהראות לה את התמונה, כשלפתע הפסיק וקלט שהיא עומדת מולו.

בבית העולים בפרדס חנה, שהינו יום אחד בלבד, כי כשדודי, סוף סוף, מצא את אמי הוא לקח אותנו מיד משם והביא אותנו אל ביתו, בתל אביב. שם חיכו לנו אשתו שולה (לבית רסקין) ושתי בנותיו התאומות נירה ואראלה.

דודתי, שולה, הייתה אישה יפה, מקסימה, נדיבה, חכמה, אישה ששום סופרלטיב לא יוכל לתאר אותה ואת אישיותה. היא קיבלה אותנו בחום ובאהבה, שמעניקים רק לאחים ולאחיות. הגדילו לעשות בנות דודותיי, שכנראה ירשו את תכונותיהן החיוביות ואת טוב ליבן מהוריהן וכבר למחרת הגעתנו (הגענו בחופשת הפסח ולכן לא התקיימו לימודים) הן לקחו אותי לגינת השרון שליד ביתן בתל אביב, גייסו את החברות שלהן, כולל חברה שדיברה בולגרית (נצחיה) והחלו ללמד אותי עברית: זה עץ, זה פרח, זה ספסל, זאת נדנדה, זה ילד וכו'. תוך שבועיים דיברתי עברית. כך שכשהגעתי לבית הספר, ידיעת השפה גרמה לכך שלא התייחסו אליי כלעולה חדשה ולכן גם מעולם לא הרגשתי ביחס מפלה כלפיי, לא מתלמידים ולא ממורים.

דבר נוסף שזכור לי לטובה, זו הילדות שלי באבו כביר – השכונה אליה עברנו לגור, כחודש לאחר שהגענו ארצה.

משפחתה של דודתי, משפחת רסקין, שהוריה היו ממייסדי תל אביב ודור שישי בארץ, נרתמה כולה כדי לבנות לנו חדר עם מטבח ושירותים בבניין נטוש בשכונת אבו כביר. לימים אגב, הפך הבניין למשכן הראשון של אוניברסיטת תל אביב וכשלמדתי מתמטיקה באוניברסיטה זו, יצא לי ללמוד, ממש באותו חדר, בו גדלתי.

הייתה לי שם ילדות נהדרת. שיחקתי וביליתי עם ילדי השכונה, את הימים והחופשות במשחקים של אותם ימים: חמש אבנים, טיפוס על עצים, מחבואים ותופסת. ובאחת מחופשות הפסח אף הקמנו, ילדי השכונה, בנות דודותיי וחברה שלהן מתל אביב – יעל הברפלד, הצגה לכל השכונה. בהצגה, אני שיחקתי את הדמות של המכשפה ולילד הקטן בשכונה, שמאוד רצה לשחק ולהופיע בהצגה, מצאנו תפקיד – "הבן של המכשפה". לימים הוא הפך להיות שחקן ידוע ומוערך בתאטרון הקאמרי.

אין ספק, שהיו אלה ימים נהדרים שכולנו (כל אלה שהיו באבו כביר באותה תקופה) זוכרים אותם עד היום ועם רובם אני שומרת על קשר עד היום. אחת החברות הכי טובות שלי מאותם ימים – מתי בנבנישתי, אף היא, מלווה אותי עד היום עם הזיכרונות והיופי של אותה תקופה.

הזוית האישית

אילנה: פגישות אלה עם הנכד שלי – טל, המתקיימות מדי שבוע, השיחות שאנו מנהלים בהן, מחזקות את הקשר בינינו ומאפשרות לי להעביר לו מעט מחוויות הילדות שלי. הקשיים בהם נתקלנו, תנאי המגורים, תקופת הצנע והחיים בארץ בשנותיה הראשונות כמדינה. מה שהמדינה ואנחנו איתה, עברנו בשנותיה הראשונות כמדינה. וכנגד, היופי בתחושה שהיינו מאושרים ונהנינו מהמעט שהיה לנו, מבלי להרגיש שזה מעט. הסיפור מאפשר לדור הצעיר, לראות את תקופת הקמת המדינה והקשיים בהם נתקלו המנהיגים והעם בראשיתה.

הנכד טל: אני מאוד נהנה מהמפגשים המתקיימים כל שבוע, אני לומד המון על תולדות חיי המשפחה ועל תולדות המדינה, מקבל תפיסה שונה ומעניינת על המדינה. אני נהנה ללמוד על הילדות של סבתא ועל איך שהיא גדלה במקביל למדינה. אני מאוד נהנה מההזדמנות ללמוד על סבתא. זו פעם בשבוע בה אני מקבל הזדמנות לדבר עם סבתא אחד על אחד והשיחות בינינו במפגשים מאוד מעניינות ואני נחשף לצדדים של המשפחה שלא הכרתי.