מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה אברהם אני בת לאפרים וקלרה קמרון (קרומהולץ) נולדתי בתאריך ה- 20.06.1947 בקבוצת שילר.

בית הורי

הורי עלו לארץ בשנות ה-30 מפולין אחרי הכשרה חקלאית וציונית ב"תנועת עקיבא". אבי היה אחד מהפעילים והמפעילים בתנועה. הם הגיעו לחדרה- "בית-יהושוע" להכשרה לקראת הקמת קיבוץ נווה איתן בעמק בית שאן. אך בשל סירובה של אימי להתמודד עם תנאי מזג האוויר הקשים בעמק בית שאן הם הגיעו לקבוצת שילר בשנת ה-15 של הקיבוץ.

אמא עבדה ברפת ומשם עברה לטפל בבני הנעורים ולניהול מחסן הילדים. אבא הקים וניהל את גן הירק ולימים יצא ללימודים והפך להיות מורה, מנהל בית הספר שהוקם בקיבוץ, ומשם טיפס לדרגת מפקח ואחראי על המחלקה לחינוך התיישבותי במשרד החינוך. לכשפרש הקים את ארכיון הקיבוץ.

להורי היה חדר קטן ללא שירותים וללא מקלחת שהיו באותה תקופה ציבוריים.

היה לי אח מבוגר ממני בארבע שנים שהערצתי, ושימש לי כאוזן קשבת ודמות לחיקוי.

החברותא בגן הילדים

אנחנו הילדים גדלנו בלינה משותפת בבתי ילדים כשהמטפלות היו אלה המגדלות אותנו ומספקות את כל צרכינו. לבית הורינו היינו הולכים לשעתיים עד שלוש שעות בשעות אחר הצהריים.

זיכרונותיי הם מגיל מאוד צעיר, בראשי תמונות של מראה בית הילדים עם המיטות בעלות  סורגי ברזל אחת מול השנייה. מראה החלונות הנמוכים עם אדן החלון שעליו אהבתי לשבת ולהשקיף החוצה.

הסיפור שלי מתחיל בגן הילדים, כשבאמצע החדר סיר לילה למי שיהיה זקוק לו ובצמוד לקירות ארבע מיטות. בחדר שני בנים ושתי בנות.

ערב ערב היו ההורים משכיבים אותנו לישון ולפי תור היה אחד ההורים נשאר לשמור עלינו עד שנרדמנו. אחד ההורים שראייתו הייתה לקויה נעזר בפנס בעל אור חזק מאוד ובשעת כיבוי האורות היה מאיר עם פנסו על רשת הדלת ונוצרו על קירות החדר צורות מהפנטות שמאוד אהבנו.

בלילות של רעמים וברקים אחד הבנים היה נכנס למיטתה של אחת הבנות שהעניקה לו תחושת ביטחון. אחד מבני החדר אהב להקניט אותי ולהתגרות בי בכינויי גנאי. סבלתי מכך מאוד עד שלילה אחד שהיה מאוד קר וסוער יצאתי וברחתי לחדר הורי. הדרך הייתה אמנם לא ארוכה אך מפחידה למדי והיא עברה בין שורות של שיחים גבוהים שהרוח שרקה ביניהם. אני זוכרת שעברתי אותה בריצה. כשהגעתי ל"ביתם" לא העזתי להיכנס ונשארתי לשבת קפואה מקור ולחכות לבוקר שיבוא. לפנות בוקר כשפתחו הורי את דלת חדרם מצאו אותי יושבת בוכייה והכניסו אותי מתחת לשמיכתם כדי להתחמם.

אמי החזירה אותי לגן בשעת מפגש הבוקר וסיפרה על מה שקרה. הגננת אמנם קיבלה אותי בחיבוק אך ביישה אותי בפני כל הילדים ותחושת העלבון מלווה אותי עד עצם היום הזה.

הנושא כנראה נפתר בין הורי והגננת כי אחרי עוד אירוע שניים עברתי לישון באופן זמני "בכתה" – פינה בגן שבה למדו בוגרי הגן קרוא וכתוב וחשבון מדי בוקר. אני אהבתי מאוד את הפתרון זה משום שיכולתי לצפות דרך החלון ולראות מה מתרחש בחוץ.

אומנם סיפור זה משאיר טעם רע לגבי הלינה המשותפת, אך אני מאוד אהבתי אותה ושאר הזיכרונות שלי ממנה רק טובים וחווייתיים.

הנעורים  – מעשה שהושלם

עברו שנים, בהן גדלתי ובגרתי, לצד הלימודים בבית הספר קיימנו חיי חברה ועבודה. בתום יום הלימודים מגיל מאוד צעיר עבדנו ב"גן ירק" שהיה חלק מ"משק החי", שניהלו בני הנעורים ושסיפק בחלקו את תצרוכת הקיום המשקית. עזרנו בבתי הילדים ואני זכיתי לעבוד במעבדת בית הספר לשמור ולאבק, את כל אוסף הפוחלצים והפרפרים שנאספו ולדאוג לחיות שגידלנו במעבדה.  נחשבתי לברת מזל !!!

בנוסף לשיעורי הבית שעשינו אחר הצהרים יחדיו בכתה, בימי החורף התאמנו באתלטיקה קלה ובקיץ באימוני שחיה, וגם זכינו במדריכי נעורים טובים יותר וטובים פחות. אך יותר מכל חלמתי לעבוד במשק החי. ובאמת, בהיותי כבת 15 וכבר נערה, בבית הנעורים, זכיתי לקבל לאחריותי את דיר העיזים שמנה כ- 12 עיזים חולבות, תיש אחד שזכה בחצר משלו, חצר לגדיים הקטנטנים וחצר נוספת לשתי עגלות.

בכל בוקר עוד לפני תחילת הלימודים היינו חולבים את העיזים, בידיים כמובן, ומשם ישר לכיתה. והריח …  אוי הריח הולך אתנו… בצהרים שוב חליבה ניקיון הדיר, קציר הירק, האכלה ו"עבודות משרד": רישום העיזים, המלטות, כמויות חלב, טיפול רפואי אם היה, ומשחק עם הגדיים הצעירים. ובערב שוב חליבה. מאוד מאוד אהבתי את האחריות והעבודה שנפלו בחלקי ובאמת כל רגע פנוי ביליתי בדיר. במיוחד אהבתי את עונת ההמלטות והמשחקים עם הגדיים הקטנטנים.

זכור לי מקרה שאמו של אחד הגדיים מתה ממחלת פה והטלפיים שפרצה בדיר ואני אימצתי את הגדי כחיית מחמד הוא הלך אתי לחדרי בנעורים ישן לידי ואף עשה את צרכיו בחדר למגינת ליבן של שותפותי לחדר.

באחת מחופשות הלימודים, נשלחתי עם בן כיתתי ושותפי לעבודה לקיבוץ אפיקים להשתלמות קצרה בנושא הדיר במשקי הילדים, ומשימה נוספת קיבלנו, לחזור הביתה עם גדייה חדשה שנרכשה  עבורנו באפיקים. ביום חזרתנו הביתה קיבלנו לידידנו את הגדייה כשהיא מובלת בחבל הקשור לצווארה. ואנחנו שמחים ומאושרים ברכישה החדשה ובכלל לא עולה בדעתנו איך נגיע איתה הביתה…

לא זכור לי כיצד הגענו לטבריה אך משהגענו לתחנה המרכזית בטבריה לא היה אדם שלא סובב את ראשו בפליאה ותימהון לעברנו ואנחנו צוחקים ונבוכים. חיכינו בתחנה לתל אביב ליד נשים עם סלים מלאים בירקות ופירות  ואף סלים עם תרנגולת אחת או שתיים. כשהגיע האוטובוס המיועד ורצינו לעלות נחסמה הדרך בעדנו – הגדייה זקוקה לכרטיס ומי בכלל נוסע עם גדי בתחבורה ציבורית?! לאחר הפצרות ואולי נכמרו רחמיו של הנהג נקנה הכרטיס והורשנו לעלות לאוטובוס אך בתנאי שנשב בספסל האחורי. יצאנו לדרך, קרקורים וקשקושים רבים באוטובוס הגדייה למרגלותינו שקטה ונינוחה. לפתע הבחנו בזרם נוזלי הזורם במעבר האוטובוס לעבר הנהג תחת סלי הירקות והתרנגולות ואף מעט גללים. ואנחנו צוחקים ונבוכים עד מאוד הגדייה שלנו היא זו שעוללה זאת.

משהגענו  לתל אביב, אותו סיפור שב וחזר גם בדרך מתל אביב לרחובות. ומשם הלכנו ברגל הביתה כשאנחנו כבר עייפים ומותשים מושכים את הגדייה והיא בקושי משתרכת אחורינו.

המעשה הושלם והגדייה הפכה לעז חולבת בדיר משק החי שלנו.

אימרו אתם, הקוראים, האם הייתה זו ילדות נחמדת ומאושרת?!

הזוית האישית

טובה אברהם: השתתפותי בתוכנית הקשר הרב דורי עם איתי נכדי היקר חשפה אותי לבחינה מחודשת של פער הגילים והתרבויות בין הדורות מהבחינה הערכית והחברתית. שמחתי בכל מפגש מקבלת הפנים המאירה והחמה שלך איתי,  לפני בזמן ואחרי הפעילות. למדתי ממך מיומנויות חדשות ומאוד נהנתי מכל התוכנית מההנחיה והחברותא.

אני מאחלת לך איתי שבנוסף לאהבתך הרבה לספרים לבית החם והאוהב, שתדע לקחת גם קצת רעיונות מהחוויות עליהן סיפרתי לך בכדי להתנסות ולהעשיר את הצד החוץ ביתי, החברתי. בהצלחה נכד יקר.

תודות למורה דגנית רביד, מובילת התכנית ולארנה דרום רכזת התכנית של מחוז מרכז על הליווי וההדרכה לאורך כל הדרך.

איתי אברהם: בתכנית "הקשר הרב דורי" נהניתי מאד לשמוע על הילדות בדור של סבתי, שהייתה שונה מאד מילדותי. דרך סיפוריה של סבתא, נחשפתי והכרתי את הוריה, שהם סבא וסבתא רבה שלי, שאותם לא זכיתי להכיר.

אני מרגיש שבאמצעות התוכנית, הצלחתי ללמד את סבתא דברים נוספים הקשורים לתחום המחשוב וזה משמח אותי מאד.

והעיקר שבזכות תכנית זו הצלחתי לחזק את הקשר עם סבתי.