מאגר סיפורי מורשת

שמי עמוס ברוכין ונולדתי בשנת 1949.

הוריי, אשר ורבקה, הגיעו ארצה ממזרח אירופה.

הסיפור שבחרתי לספר יתאר את המקום בו נולדתי וגדלתי, כאשר התיאור יסתיים בהגיעי לבר מצווה.

נולדתי לאחות תאומה ולכן לעיתים כתבתי בלשון רבים. העיר תל-אביב נוסדה בשנת 1909 על ידי יהודים, שגרו ביפו השכנה. העיר הוקמה תחילה כעיר גנים, כאשר במרכזה נבנתה גימנסיה הרצליה. השכונה בה נולדתי נקראת אחוזת בית, שהייתה השכונה הראשונה בתל-אביב. בסיפורי אתאר את גימנסיה הרצליה, ואת הבתים שסבבו אותה בילדותי. מטבע הדברים התיאור הולך ומתרחב בהתאם לגילי ולאפשרות לצאת בעצמי לרחובות מרוחקים.

תושבי השכונה בילדותי היו דתיים לצד חילוניים, יוצאי יוון לצד יוצאי אירופה, עולים חדשים לצד ותיקים, אנשי תרבות לצד סוחרים ובעלי מקצוע. זה היה ייחוד השכונה וזכרונותי נובעים  ממגוון נפלא זה. הרחוב בו נולדתי נקרא רחוב מונטיפיורי ששכן בעורפה של הגימנסיה. בבית בו נולדתי היו עשרה דיירים  ואנחנו גרנו בדירת קרקע, כאשר חצר קטנה השתרעה לפני הדירה. זכורה לי החצר שבה שיחקנו ובין השאר השאלנו מכסים של פחי אשפה שהיו בחצר והפכנו אותם למגנים לקרבות כמו בימי המכבים. בחזית הבניין היו מספר בתי עסק כגון, יבואן תרופות, בית מלאכה לבגדי כדור-רגל ומכולת.

זכורים לי חלק מין השכנים למשל, מישה סגל שהלחין לאריק אינשטיין, הילל קורן-פרופסור בארה"ב וצלם העיתונות, אברהם ירון. באותו רחוב היו מספר בניינים הסטורים, כגון: ספריית שער ציון, ביתו של ברוך בן יהודה, שהיה מנהל הגימנסיה וחנות כלי נגינה. בשכונה ובסביבתה היו גם בעלי מקצוע כמו סנדלרים, חייטים, אופים וחנות בשר ודגים. כמו כן היה בית מלאכה לייצור כינורות – לתוכו היינו מציצים ורואים את בונה הכינורות מכין דבק, שהתבשל על פתיליה קטנה. בהמשך אגע ברחובות הסמוכים שהקיפו את הגימנסיה ובבתים המיוחדים שהיו בהם.

בבניין גימנסיה הרצליה שכן בית ספר עממי שבו למדתי עד כיתה ד', השנה בה הרסו את הגימנסיה. 1958 הריסת הגימנסיה הייתה עבורנו הילדים שבשכונה אירוע מאוד משמעותי, וברבות הזמן אירוע עצוב. אני זוכר שהגיעו מנופים ניידים על שרשראות, כאשר בקצה המנוף השתלשל כדור מתכת גדול, ועל ידי תנופת השרשרת הרס הכדור את קירות הבניין. קירות הבניין היו עשויות מלבני כורכר, שהיה החומר היחיד לבנייה בזמן בניית הגימנסיה, דבר שגרם להריסה מידית של הבניין.

אנחנו הילדים חיפשנו בין ההריסות חפצים, וזכור לי שמצאנו דגמי רובים ששמשו את ארגון ההגנה לאימון אנשיו. כמובן שלא עסקנו רק בחיפוש חפצים בהריסות אלא שיחקנו במשחקי הילדים של אז ולעיתים גם במעשי קונדס. בתי הקולנוע הקרובים היו "מתמיד" ו"אופיר" שם צפינו במערבונים, נושא שאהוב עלי עד היום. בנינו בית על עץ מלוחות עץ לבניין, בנינו קורקינט מאותו סוג עץ ואת העצים שנותרו תרמנו למדורות ל"ג בעומר. חוויות נוספות זכורות לי כאשר התחילו לחפור את הבור לצורך היסודות של מגדל שלום שהוקם במקום הגימנסיה. אנו הילדים שיחקנו בבור שנחפר והחלקנו על לוחות עץ עד למטה.

אחזור לבניינים הסובבים את הגימנסיה, כאשר החשוב ביותר היה ביתו של הסופר "אחד העם". סבו של חברי היה מזכירו של "אחד העם", ובזכותו זכיתי לבקר בביתו של "אחד העם" בטרם נהרס. בנוסף בניין היסטורי מעניין שזכור לי הינו ביתו של "עקיבא וויס" ממיסדי תל אביב, שביתו אחוזה הייתה מורתי לציור וממנה למדתי רבות. גן הילדים שבו למדתי נקרא "גן דוגמה" ולשמחתי קיים עד היום. מול הגן שכנה תחנת משטרה מימי השלטון הבריטי בארץ, שבה שירתו גם שוטרים יהודים שנשלחו על ידי ארגון ההגנה. על מנת להביא מידע מתוך המשטרה לצורך הגנה על היהודים שחיו בארץ. גם אבי נשלח על ידי ההגנה להיות "שוטר" ולהביא מידע להגנה. כשהרסו את המשטרה אנו הילדים חיפשנו חפצים בין ההריסות ומצאנו רימוני יד ישנים שלמזלנו לא התפוצצו.

אחד השכנים שגר בבניין שלידנו הינו עורך דין "מרדכי בעהם", שבנו רפי היה חבר שלי, והוא העורך דין שניסח את הצד המשפטי של מגילת העצמאות. זכור לי גם הבניין שבו  הוכרזה העצמאות ששוכן עד היום בשדרות רוטשילד לא רחוק מהבית בו נולדתי. במרחק קצר מביתי שכן בית חולים דנציגר שבחצרו פעל הפסל הידוע יצחק דנציגר. במרחק לא רב היה צריפו של ברוך אגדתי מי שהיה מייסד חגיגות הפורים בתל אביב.

לסבי הייתה חנות מכולת ברחוב אלנבי וכשגדלתי הלכתי ברגל לחנות על מנת לקבל סוכריות מסבא. רחוב אלנבי היה רחוב מרכזי בתל אביב שבו התקיימו מצעדים וחגיגות עדלאידע וזכיתי לצפות בהם ממרומי המרפסת שמעל המכולת. עבורנו הילדים רחוב אלנבי היה אז כארץ רחוקה ,רוחב הרחוב וקישוטי אריחי החרסינה דמו לרחובות, שראינו בגלוית מחוץ לארץ. במסעותינו הרגליים זכינו לראות את הרכבת לירושליים חוצה את רחוב אלנבי וזה היה מחזה מרשים ביותר. מקום נוסף שהלכנו אליו היה בית ספר תחכמוני שבו דודי הסופר, אפריים צורף, שימש כמחנך והוא האיש שגילה את כשרון התלמיד שהפך לשחקן עולמי, חיים טופול. בסיום אחזור לדברי בפתיחה וכשם השיר הנפלא

"בגן העדן של ילדות אשר היה פורח הייתי חלק מן הנוף היום אני אורח."

רחוב מונטיפיורי שנות ה-20

אני, אחותי וסבי בגן "השחר"

מעבר הרכבת ברחוב אלנבי

גימנסיה הרצליה

הצריף של ברוך אגדתי

ביתי

ביה"ח דנציגר

אני ליד שפת הים

הזוית האישית

סבא עמוס מספר לנכדו יובל חוויותיו מילדותו בתל אביב של פעם.