מאגר סיפורי מורשת

שמי שמשי אליהו (אלי) סבא של ניצן דינסמן מכיתה ה'1. מקור השם שמשי מופיע בהרבה פסוקים בספרי התנ"ך וכן גם השם אליהו. נולדתי בשנת 1936 בארץ ישראל (פלסתינה), בשכונת פלורנטין שבדרום ת"א, בתקופת מאורעות הערבים נגדנו בשנים 1939-1936. בגיל שנה ושבעה חודשים (1938 בערך) עברנו לגור בשכונת שפירא שבדרום ת"א, שכר הדירה היה בזול.

בשנת 1935 משפחתי עלתה לארץ מיוון. הוריי ילידי סלוניקי שביוון. שם אבי יעקב (ג'קו), שם אמי מלכה (רג'ינה). אח אחד היה לי, שמו שמואל (סמי) שגם הוא יליד סלוניקי, היה בן 4 שנים. גרנו בצריף אחד מתוך עשרה צריפים בחצר משותפת. סה"כ היינו חמישים ושתיים נפשות, כולם היו סלוניקאים. השירותים היו בחצר ללא ביוב, תנאים סניטריים גרועים. לא היה חשמל בצריפים. חיינו עם מנורת נפט (עששית). הבישול נעשה על פתיליות נפט ופרימוס לחימום, השתמשנו במים לכביסה וגם להתרחץ. כך גדלנו עד שנת 1950.

לאחר קום המדינה חוברנו לרשת הביוב וגם לרשת החשמל. החיים לא היו קלים, אך לא התלוננו. כך ראינו אצל אחרים. היה עוני, צמוד לצריף שלנו היה גן ילדים פרטי, כמובן שרציתי להיות בגן יחד עם ילדים אחרים אך להורים לא היה כסף. זה היה גן של עשירים. הלכתי רק לגן עירוני ומשם לבית ספר "ביאליק" ברח' לוינסקי ת"א. לנו הילדים של אז לא היה מה שיש לילדים של היום. לבית ספר הלכתי עם ילקוט ישן. תמיד קיבלתי ילקוט ישן, כמו הרבה ילדים אחרים. בבית הספר קיבלנו ספרים, מחברות ועפרונות, לא היה צורך לקנות. בגדים לא קנו לנו כל חודש או חודשיים כמו כן נעליים. בדרך כלל ההורים קנו בגדים ונעלים חדשים בחגים פסח וראש השנה, השמחה הייתה גדולה. בגדים העבירו מאח לאח או מאחות לאחות. גם נעלים העבירו מאחים גדולים לקטנים. נעל שהיא קטנה לרגל היינו חותכים קדימה חלק מפינת הנעל, האצבעות היו בולטות החוצה ומעבירים עוד מספר חודשים. כמובן זה היה טוב לקיץ. הבעיה הייתה בחורף בשנות ה-40, לא היו מספיק כבישים בשכונה. הנעליים לא היו חסינות למים בגשמים. מגפיים היו רק למעטים, לנו לא היה, זה היה לוקסוס. להגיע לבית ספר "ביאליק" היה סיוט, הכל מוצף מים, הולכים רטובים וחוזרים רטובים. רחוב סלמה היה תמיד היה מוצף. לעבור מצד לצד אפשר היה רק על עגלה עם סוס או תלת אופניים תמורת תשלום גרוש אחד או שניים. ברצוני לציין כי בתאריך 5.2.1950  ירד שלג ראשון בתל אביב ואחרון עד היום.

אנחנו הילדים של שנות 50-40 היינו יצירתיים: משחקים לא קנו לנו, פשוט לא היה כסף, בקושי התקיימנו. בנינו לבד קורקינט מעץ. עפיפונים (טיארה), בחנוכה בנינו חנוכיה מעץ או חימר. בפורים עשינו כובע ומסכה, שמלה ישנה של אמא וכבר יש תחפושת. בל"ג בעומר לקחנו בוסים והכנו חצים וקשת. היום הילדים מפונקים, הכל קונים בכסף. הם לא יצירתיים. משחקים ששיחקנו היו מחבואים, תופסת, קלאס, תשע אבנים, חבל, חמש אבנים, סטנגה, אסוניה אבודניה (חמור ארוך), מחניים, דודס, גוגואים (חרצנים של משמש). בפסח שיחקנו עם אגוזים, גולות (ג'ולות) קטנות וגדולות. ג'ולה שפוגעת טוב קראו לה 'ראסית'. היינו ילדים וזה היה מזמן, לפי שירו של יוסי בנאי ז"ל. ברצוני לציין שמשנת 1940 עד 29.11.1947 (כ"ט בנובמבר), יום ההצבעה באו"ם על הקמת שתי מדינות – יהודית וערבית, החיים בארץ וכמובן בשכונות שלנו היו נפלאים. חיינו עם הערבים. המוני יהודים בשבתות היו נוסעים ליפו לקניות. בקיץ היינו נוסעים בכרכרות מרח' סלמה בשכונה עד בת ים לחוף הסלע להתרחץ בים. לרחובות שלנו תמיד הגיעו ערבים עם חמורים ומכרו ירקות ופירות, הכל בזול לעומת היהודים. נשים ערביות הגיעו מאבו כביר לכבס בבתים של יהודים. בקיצור היה שמח בשכונה.

בתאריך 14.5.1948, היה זה יום שישי, יום הכרזה על הקמת מדינת ישראל, השמחה הייתה גדולה – אך לא להרבה זמן. החייל האנגלי האחרון עזב את הארץ. הבריטים (אנגלים) שלטו בארץ מ-1917 עד 1948. מיד לאחר ההכרזה ע"י מר דוד בן גוריון (יושב ראש מועצת העם הזמנית) הותקפנו ע"י מטוסי ספיט פייר (אנגליים) שהפציצו בכל מקום בארץ. צבאות ערב פתחו בהתקפות עלינו, המלחמה נמשכה עד תאריך 20.7.1949 כאשר נחתם הסכם הפסקת אש ברודוס שביוון. המטוסים הפציצו ברח' מנשה בן ישראל, קרוב מאוד לשכונה שלנו, אדם אחד נהרג. אני הייתי בגיל 11 וחצי, כמו כל הילדים עברנו תקופה קשה. גדלנו ממלחמה למלחמה שעד היום לא נגמרת. חבל על כל הנופלים. נקווה לימים טובים יותר.

כאשר סיימתי בית ספר עממי "ביאליק", הלכתי לעבוד כנער במקצוע מסגרות כדי לעזור למשפחה, וגם למדתי בערב במידת האפשר. בחודש נובמבר 1954 התגייסתי לצבא. בחופשות רגילות שקיבלתי במהלך השירות שלי לא הלכתי לבלות. הלכתי לעבוד כדי לעזור למשפחה. כך עשו גם חיילים אחרים. בשנת 1957 השתחררתי מהצבא. לא נסעתי לג'ונגלים או למקומות אחרים, בזמננו לא היה מקובל. הלכתי ישר לעבוד כמסגר. חייתי וגדלתי בצריף בשכונת שפירא 30 שנה. עד נובמבר 1967, כשהתחתנתי עם עליזה, שהיא בת זוגתי עד היום הזה.

אשתי עליזה ואני לפני הנישואים

עליזה ילידת אתונה שביוון, עלתה לארץ בגיל 5 שנים. עברנו לגור בבת ים, נולדו לנו שלושה ילדים, בן ושתי בנות: איציק, ריבה ושרית. הילדים גדלו, התחתנו והביאו לנו שישה נכדים חמודים: יועד, אסף, ניצן, כפיר, שחר וארד הקטן. אנחנו סבתא וסבא תמיד שמרנו עליהם, מהיותם תינוקות ועד היום. הנכדים אוהבים לבוא אלינו (להפוך את הבית), הכל בכיף, גם לצאת לטיולים ולקחת אותם לאכול בחוץ ובכל מיני מתקני משחקים. בתאריך 20.9.2018 נסענו לאתונה שביוון טיול שורשים של עליזה, עם כל המשפחה כולל הילדים עם משפחותיהם וכמובן הנכדים. כולם נהנו מהטיול, וכולם דורשים עוד טיול.

למצגת עם סיפורו המלא של סבא אליהו: 

הזוית האישית

הנכדה ניצן: היה לי כיף לראות את סבא וסבתא כל שבוע בבית הספר לשמוע על ילדותם.

סבא אליהו: נחמד מאוד היה להיזכר ולחזור לילדות.