מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב בשנת 1945, תאריך לידה עברי: ה' באייר תש"ה.שלוש שנים מאוחר יותר, תאריך זה הפך לתאריך היסטורי, הקמת המדינה. הורי, נחמה המכונה הלינה, חיים המכונה פימה, עלו ארצה מפולין בשנת 1933.  בארץ היתה תקופה מאוד קשה אנשים עבדו בכל עבודה, בעיקר בבנין.

 

שנות ילדותי הראשונות עד שנת 1957, עברו עלי עם בני משפחתי במרכז תל אביב. הדירה שבה התגוררנו , חלקנו עם עוד שתי משפחות, המשמעות היתה מטבח משותף ושירותים משותפים. תנאי החיים היו קשים ביותר, צנועים מאוד בדירה לא היה מקרר וזכורים לי פעמים שאחי, המכונה מורה, היה עומד בתור, כדי לרכוש בלוק קרח. 

 

זיכרון נוסף מהילדות, התושבים קיבלו תלושים בהקצבה, שכן בארץ היתה תקופת צנע והרבה מצרכי מזון לא ניתן היה להשיג , וחלק מהמצרכים חולקו בצמצום למשפחות .למרות תנאי המחיה הקשים וצפיפות הדיור, תמיד היה מקום לארח, אפילו ללינה, מכרים ובני משפחה, במיוחד אלה שעלו ארצה .היו לי חברות, שהתגוררו באותו בית, באותו רחוב ובסביבה הקרובה, עם חלק מהן יש לי קשר טוב עד היום .

 

כאשר מלאו לי 12 המשפחה עברה לדירה משלה בצפון תל אביב. לי נותרה שנה אחת לסיום בית הספר היסודי . לא רציתי להתנתק מחברי ללימודים , ובמשך שנה נסעתי באוטובוס לבית הספר .את לימודי התיכון עשיתי ב ג . ע . ה גמנסיה עברית הרצליה הגמנסיה העברית הראשונה בארץ, שהייתה ממוקמת במרכז תל אביב  ולימים נהרסה ועברה לצפון תל אביב.

 

סיימתי את לימודי בגיל 17, שהיה גיל צעיר לגיוס ונרשמתי ללימודי ערב בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים. סיימתי תואר ראשון באנגלית ומדעי המדינה, במקביל עבדתי במכון התקנים, לעזור בהוצאות שכר הלימוד.

 

עם סיום הלימודים התחתנתי עם מי שהיה חברי, אריה דרכסלד, שלמד רפואה בציריך, שוויץ , והצטרפתי אליו לשוויץ . עבדתי שלוש שנים בקונסוליה הישראלית. החלפנו את שם המשפחה ל דקל . עם שובנו ארצה , הצטרפתי למשרד ראש הממשלה ועבדתי שם עד צאתי לגמלאות בשנת 2002 .

 

בשנת 2004 התאלמנתי . במהלך כל השנים אני מתנדבת בארגון " וראייטי" שמסייע לילדים בעלי צרכים מיוחדים שעות הפנאי מוקדשות לנכדים לתחביבים ועיסוקים כמו: ציור , נגינה וברידג'.  מתקופת ילדותי , נושא השואה היה דומיננטי בבית. אבי איבד את אחיותיו , אמי איבדה את הוריה ואחותה . כל חברותי לילדות , משפחותיהם איבדו  קרובי משפחה . גם הורי בעלי , צילה ויעקב דרכסלר איבדו אחים ואחיות בשואה. לאורך כל השנים , נהגו הורי להדליק ביום השואה נר זיכרון. אני ממשיכה להדליק עד היום .

 

לפני עשר שנים ביקרתי בפולין. הביקור כלל מחנות השמדה, ביקור בורשה, העיר בה נולדה אמי ובה סיימו את חייהם בני משפחתה. כמו כן ביקרתי בעיר קראקוב, לשם עבר בעלי ז"ל בגיל שנתיים עם הוריו, עד גיל 8 . קראקוב, לא כמו ורשה שחלק גדול ממנה נהרס במלחמה, כמעט לא נפגעה, והבית בו התגורר אריה שרד . לאורך כל הילדות נהגנו לשמוע, שירים ביידיש , כמו "העיירה בוערת".

 

הרבה שנים שמעתי וקראתי על הרופא יאנוש קורצאק שיכול היה להציל את עצמו , אבל העדיף לא לעזוב את הילדים שהיו במחיצתו. סבתי ראיינה את דודתה, אחות אמה , שנולדה בפולין בשנת 1924, שם עברה את המלחמה בשנת 1940 בחרה עם משפחתה מלודג'. באותו זמן הגטו לא היה סגור הרמטי והאנשים הסתובבו בחופשי. יותר מאוחר בנו חומה והגטו חולק לשניים. בגטו שהו ילדים ללא הורים, הסתובבו ברחובות וחפשו עבודה . הילדים התבגרו בין לילה , לקחו על עצמם סיכונים ופרנסו את המשפחות (הבריחו מזון) . לכל משפחה הייתה הקצבת מזון  הפולנים שלא הכירו אישית את דודתי הסתירו אותה וכל יומיים הייתה עוברת ממשפחה למשפחה. היא נלקחה לעבודות כפייה בתוך פולין בגטו לא היה בית ספר, הלימודים היו אסורים . כל מה שנלמד בגטו היה בתנאי מחתרת. עד לפרידה מהוריה, שהתה דודתי בגטו וורשה ואחר כך בגרמניה. אחיה ואחותה עברו לרוסיה. אחותה הצעירה חזרה לגטו וורשה ונספתה יחד עם הוריה סבי וסבתי. 

 

לאורך כל השנים אבי חיים נהג לשמור על המסורת. בשבתות ובעיקר בחגים, נהג לבקר בבית הכנסת, שבילדותי היה באותו רחוב בו התגוררנו. אחי עלה לתורה באותו בית כנסת. אבי, שהיה מעשן כבד, נהג להפסיק לעשן עם כניסת השבת. היתה הפרדה מוחלטת בין בשר וחלב. בכל יום ששי, נהג אבי לערוך קידוש. כל ילדי מצויידים בטליתות אותם קבלו מאבי. ברשות המשפחה הגדה של פסח שעוברת במשפחה למעלה מ-150 שנה. אני מקפידה להדליק נרות שבת ומשתמשת באותם פמוטים ששימשו את הורי .בתי מקפידה אף היא להדליק נרות שבת כמו כן במהלך השנים אני אופה ומבשלת מאכלים שהייתי אוכלת בבית הורי, כמו חמין, קוגל , קרפאלאך כיסנים ממולאים בבשר. המתכונים בכתב ידה של אמי, נמצאים איתי עד היום .

 כיום יש לי 2 ילדים ו6 נכדים

 

תשע"ו