מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בתל אביב הקטנה

סיפורה של סבתא איילה – סבתה של מיכל גלזר

כשהורי התחתנו בשנת 1948, יפו עוד הייתה ערבית. בית הורי היה ממוקם בדרום ת"א בסמוך לגבול עם יפו. שם עמד מסגד חסן בק המפורסם (שעומד עד היום ליד שוק הכרמל מול מלון דייויד אינטרקונטיננטל) וממרומי הצריח שלו ירה צלף על הרחובות הסמוכים ולא פעם פגע באזרחים ישראלים. מפאת קדושת המסגד אסור היה לפגוע בו ולכן הצלף שירה מעמדת המואזין היה מוגן מתגובה.

חציית רחוב תחת אש הצלף מחסן בק-ליד הבית של סבתא

הורי התחתנו בבית והצלף ירה עליהם בזמן החתונה אך למזלם לא פגע. כדי להגן על הבית מפני היריות היו ממלאים שקי יוטה בחול ומצמידים מבחוץ לקירות הבניינים ולחלונות, כדי שאם יגיע קליע לבית – הוא ייתקל בשק חול ולא יעבור הלאה לתוך הבית. בהרבה בתים בתוספת בנו קיר לבנים בצמוד לכניסה לחדר המדרגות כדי שיגן על האנשים שנכסים לבית. הבית שלנו היה מצד אחד של "גן הכובשים” דהיום והמסגד מצידה השני של הגינה.

אדם יהודי בשוק הכרמל בורח מהצלף שבצריח של מסגד חסן בק – בצילום שלט אזהרה מהצלף שבחסן בק – ליד הבית של סבתא

אני נולדתי בת"א כשהמדינה הייתה בת שנה בשנת 1949. גרנו אז בצריף הצמוד לקיר הבית בו התחתנו הורי, ברחוב לפין, שהשרידים מאיך שהיה נראה פעם – כבר כמעט לא קיימים כיום. השירותים והאמבטיה (רק טוש! לא הייתה אמבטיה) היו מחוץ לבית, בחצר. ובלילה פחדנו ללכת לשירותים בחושך המוחלט ששרר בשטח הריק והשומם שמסביב לבית. ולכן השתמשנו בסירי לילה אותם רוקנו בבקרים. אותנו הילדים הקטנים רחצו בתוך הצריף בפיילה (קערה גדולה) עשויה מפח ברזל עם מים שחיממו בקומקום מעל הפתיליה (מין מתקן בישול וחימום נייד על אש שהוזנה בנפט – האח הפשוט של הפרימוס החדיש ששימש לבישול).

סבתא איילת בטיול בעגלת עץ בתל אביב בגיל עשרה חדשים

ה"רחוב" לא היה סלול אלא היו שם רק חולות זהובים ונקיים בשטח נרחב ופתוח, חולות ים, שהיוו עבורי עולם ומלואו. שם שיחקתי, שם אבא שלי פתח בערבים החשוכים כסא נוח מעץ באמצע השטח הריק והיה נרגע מיום עבודתו… שם שיחקו הילדים הגדולים יותר ליד פנסי הרחוב הבודדים שהיו בשוליו. שם נפל ואבד לי לתוך החול העמוק סיפרון קטן שאהבתי ולא הצלחתי למצאו ולמשותו עד היום. ושם, באמצע הרחוב, אמא שלי העמידה קורות עצים וביניהם מתחה חבלים ועליהם תלתה לייבוש את הכביסה הרטובה.

פעם בחודש היה יום כביסה ואז הגיעה לביתנו כובסת. היא הייתה תימניה משכונת כרם התימנים הקרובה שלבשה תלבושת תימנית: חצאית ארוכה ומתחתיה מכנסיים שחורים רקומים בחוטים צבעוניים בקצה. היא העמידה בחצר סיר כביסה גדול על מדורה קטנה מענפי עצים והרתיחה את הסדינים והלבנים. אחר כך בחשה בסיר והרימה את הכבסים הצחורים בעזרת מקל. את הלבנים שבסיר הלבינו בעזרת חומר כחול עטוף בבד שנזרק לתוך הסיר ונקרא "כחול לכביסה”. הכתמים שנותרו טופלו ע"י הכובסת שהיתה משפשפת אותם עם סבון גדול שעשוי משמן זית על גבי חתיכת פח גלי. הסבון הגדול הזה גם כמעט ולא היה נמס במים ולכן היו מגרדים אותו עם פומפייה לנסורת דקה אותה היו מכניסים לסיר הכביסה. בכל בית במדינה הצעירה והפשוטה נהגו באופן דומה. הילדים מהשכונה ששיחקו בחולות במחבואים היו הרבה פעמים מתחבאים בין הכבסים התלויים ברחוב והאימהות היו גוערות בנו ומגרשות אותנו משם…

בבית היה מקרר קרח לא חשמלי. כל יום קנינו ממוכר הקרח שהגיע עם עגלה וסוס 1/3 בלוק קרח ל"עניים” שהיה להם מקרר קטן או ½ בלוק קרח לבעלי מקרר "גדול”. הוא היה מודיע על בואו תוך צלצול בפעמון גדול. את בלוק הקרח שקנינו אחזנו במין מלקחיים מברזל המיועדים לכך והבאנו הביתה לתוך המקרר. כשבלוק הקרח נמס – הוצאנו מידי יום את המגירה שבתחתית המקרר ושפכנו את המים שהצטברו.

את החלב קיבלנו כל יום מהחלבן שהגיע עם עגלה רתומה לחמור ועל העגלה כדי חלב גדולים ממתכת. החמור היה יודע בע"פ את המסלול וגם עצר בעצמו ליד כל בית לקוח! הוא היה מגיע למרפסת שלנו ומוזג מהכד שלו לסיר של אמא שלי עם כלי מדידה המסומן בתוכו לחצאי ליטר לפי הקנייה. את החלב הטבעי הזה היינו מרתיחים לפני השימוש. לאחר כמה שנים כשעברנו לגור בבניין גם החלב התחיל להגיע מפוסטר בבקבוקי זכוכית. ואז נהגנו לשים את בקבוקי החלב הריקים במדרגות מחוץ לדלת ובתוכם שמנו את מטבעות הכסף. החלבן היה מגיע לפנות בוקר ומחליף את הבקבוקים הריקים באותו מספר של בקבוקים מלאים ולוקח את הכסף שבתוכם. אף פעם לא גנבו את הכסף מהבקבוקים! כילדים שתינו לפעמים את החלב לאחר פורימון שנגמר לפנות בוקר ושמנו כסף בבקבוק הריק.

בבית בישלו על פרימוסים שמולאו בנפט (קרוסין). עוד לא היו אז כיריים חשמליים או על גז. מוכר הנפט היה עובר ברחוב ואף הוא היה מצלצל בפעמון והיינו מתאספים סביבו וממלאים נפט מהמיכל שלו אל מיכל הפח שלנו. הנפט גם מילא תנור חימום "פרידמן” שבער בלילות החורף הקרים. פעם בכמה שבועות היה מופיע בחולות שלנו משחיז הסכינים. היה לו מתקן שנראה כמו גלגל אופניים ועליו רצועה שסובב ברגלו בעזרת דוושה. והאימהות נתנו לו את הסכינים שלהן להשחזה. זה היה בעיני מראה מרתק. האקשן המקומי. והיה גם אוסף הבקבוקים. הוא היה מגיע עם שק גדול על הגב ומכריז בקול גדול – "בק-בוקים, בק-בוקים” ונתנו לו את בקבוקי הזכוכית הריקים שלנו. תמורת כסף כמובן. את הבקבוקים הוא היה מוכר בחזרה למפעלי המשקאות וחומרי הניקוי והם היו שוטפים אותם וממלאים ומוכרים לנו שוב. כנ"ל נעשה גם עם בקבוקי הזכוכית של החלב. לא זרקו כלום. עוד "שירות” שהגיע עד הבית כמקובל אז – רופא הילדים ד"ר בוסל. כשחלינו הוא הגיע לבדוק אותנו בבית.

בחנות המכולת, קנינו אז עם תלושי מזון שחולקו לנו מהמדינה, לא עם כסף. לא יכולנו לקנות כמה שרצינו, קיבלנו הקצבה למוצרי יסוד: מעט סוכר, קמח, ביצים, ושמן. כי זו הייה "תקופת הצנע” מיד לאחר קום המדינה ושש מאות אלף תושביה הצליחו לקלוט בקושי מעל למיליון פליטים יהודים שברחו לכאן מאירופה ומארצות ערב, ונאלצנו כולנו להתחלק במעט שהיה מהייצור העצמי של התושבים שחיו כאן בהתחלה. לא היה למדינה מטבע זר (דולרים) כדי לייבא עוד מוצרים כגון חיטה לאפיית לחם, דלק למכוניות, וכל יתר הסחורות. אז היה מעט וחילקנו שווה בשווה לכולם, בצמצום. במכולת לא מכרו אטריות ולכן אמא שלי הכינה אותם בעצמה: לשה בצק, רידדה אותו דק דק לכל אורך השולחן, גילגלה לגליל ארוך וחתכה פרוסות דקיקות שהפכו לאטריות -לוקשן- טעימות מאוד.

לילדים לא היו הרבה ממתקים ולכן כל ממתק שקיבלנו היה חגיגה אמיתית: היו לנו סוכריות טופי דביקות, ארטיק לימון(שנקרא קרטיב), פודינק מתוק וטעים ולפעמים מעט שוקולד "פרה” עלית. בימי שישי אני ואחותי הקטנה היינו מקבלות מהסבתא של בנות דודתי "שאימצה" אותנו לנכדות שלה – סוכריה על מקל בצורת תרנגול שהיה טעים להפליא ושאינני מוצאת היום את הטעם המיוחד הזה באף מקום. היא היתה "הסבתא” היחידה בסביבתנו מכיוון שלנו לא היו כל סבים וסבתות.

את הנעליים שלחצו כשגדלנו – היו חותכים מלפנים כך שהאצבעות בלטו החוצה וכך היו חוסכים קניית נעליים חדשות. ע"מ לשמור על סוליות הנעליים כדי שלא יתבלו מכיוון שהיו עשויות מסתם עור – היו מגינים עם חתיכות פח ברזל שהיו מצמידים לסוליה עם מסמרים…! וכך הנעליים השמיעו רעש בזמן ההליכה – חריקות עור הנעל הקשה בזמן כיפוף הרגל ודפיקות פחי הברזל בכביש בזמן הצעידה…

ביגוד –  אנו היינו מהמעטים המאושרים ש"הייתה להם דודה באמריקה”. (לבעלי ארנון לא הייתה ☹…) אז קיבלנו מידי פעם "חבילות מחוץ לארץ” עם הבגדים המשומשים של בנות הדודות שלנו. למרות שהבגדים היו יפים מאד – תחרה, מלמלה, טול, הם לא התאימו לאופנה הפשוטה שהייתה מקובלת בארץ ועיקרה היו בגדי חאקי פשוטים מכותנה ללא תואר וללא הדר. ולכן לבשנו אותם רק בפורים… אמא שלי הייתה סורגת לנו בחורף סוודרים יפים מאוד מצמר. כשגדלנו והסוודר היה קטן מידי היא הייתה פורמת אותו, כורכת את חוט הצמר מסביב ל 4 רגלי כסא הפוך ואז מגלגלת מחדש לפקעת צמר, מוסיפה עוד פקעת – חדשה – וסורגת סוודר חדש לילדה שגדלה! וכך במחיר קטן של פקעת צמר נוספת קיבלנו סוודר חדש.

סבתא איילה וסבא ארנון חברים חיילים ב 1968 הכירו בצה"ל 

ארגז כלי התפירה

את האוכל היו אורזים בניירות, למשל את הדג מלוח תמיד תמיד היו אורזים בעיתון ישן… את הגרעינים והפיסטוקים(בוטנים ושקדים) היו אורזים בחתיכת נייר עיתון או דף מחברת מגולגל לצורת גביע. כל המצרכים כגון אורז, סוכר, קמח היו מגיעים בתפזורת והיו שוקלים לנו אותם לתוך שקיות מנייר גס חום. וגם השמן היה נמזג לבקבוקים המשומשים שלנו מתוך כד גדול שהיה לבעל הצרכנייה.

כשהגעתי לגיל ½5 נשלחתי לראשונה בחיי לגן מחוץ לבית, לגן חובה. הגן היה בנווה צדק בסמוך ל"גימנסיה הרצליה" המפורסמת שבקצה רחוב הרצל בת”א. אני ובני גילי שתלנו מסביב לגן הילדים גדר חיה שקיימת שם עד היום וגם הגן עדיין חי ופעיל!! הגימנסיה המהוללת נהרסה ברבות השנים ובמקומה הוקם מאחורי גן הילדים שלי מגדל שלום, וכל מה שנותר מהגימנסיה זה הסמל של העיר תל אביב שהיא מופיעה עליו בגאווה. הגימנסיה נהרסה מכיוון שבניגוד לנהוג בת"א היא נבנתה באמצע רחוב הרצל ולא לצידו וכך חסמה את המשך הכביש והתפתחות כל האזור. הייתה גם טענה שהיא הייתה בנוייה מאבני חול פריכות והייתה עלולה להתמוטט במשך הזמן (למרות שיש אמצעים מבטון לחזק אותה).

אנקדותה: הקבלן שהרס אותה סיפר לימים שהיה בצעירותו תלמיד לא כל כך מוצלח שנשבע אז שיהרוס את הגימנסיה בה למד…

בכיתה א' למדתי בבית הספר היסודי ברחוב בלפור. וכמו הרבה מבני גילי למדתי במשמרת שניה(!) החל משעה 12 בצהרים עד השעה 4. בכיתה ב' כבר למדתי במשמרת הראשונה והטובה יותר החל מ 8 בבוקר. הסיבה ללימודים במשמרות היתה אף היא בגלל הצנע והמחסור שפשה אז בארץ ובמדינת ישראל הצעירה לא היה מספיק זמן וכסף לבנות מספיק בתי ספר לאוכלוסייה שהוכפלה ושולשה פתאום. אני דווקא אהבתי ללמוד במשמרת השנייה, כך נותר לי זמן לשחק בחולות כמה שעות כל יום. אהבתי לקרוא ספרים והספרייה שלי הייתה בבניין החום הגדול והיפהפה שהיה בין הים לשכונת נווה צדק. (בבניין הזה שנראה כמו ארמון נעשה טכס כניעת ערביי יפו בתום מלחמת העצמאות). אף הבניין היפהפה וההיסטורי הזה נהרס לפני כמה שנים לטובת איזה בניין משרדים במקומו.

נכתב ע"י איילה גלזר 2017

תוספות  סיפורו של סבא ארנון מילדותי ברחובות

מאת סבא ארנון של מיכל גלזר

כשקראתי את זכרונות הילדות של איילה – התחלתי פתאום להיזכר בילדותי השונה-דומה:

מיכל עם סבא וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי

אני נולדתי וגדלתי ברחובות שהייתה אז מושבה כפרית למחצה ומרוחקת מהעיר הגדולה תל אביב כרחוק מזרח ממערב, או יותר נכון כרחוק הדרום מהמרכז. המושבה רחובות הייתה אחת מ"מושבות הדרום” כפי שנקראו אז, שכללו את רחובות, ראשון לציון, נס ציונה, ועוד… והן היו רחוקות מאד מנטלית ותחבורתית. לא היה לנו מה לחפש בעיר הגדולה ונהגנו לנסוע לעיר הרחוקה ת"א בעמידה באחד מהאוטובוסים האיטיים והצפופים להחריד (אף היום התנועה מרחובות לת”א איטית, אבל מסיבות הפוכות…) רק פעם בכמה שנים, וזאת כדי לבקר את הדוד העירוני שלי שגר ברמת גן. מפאת המרחק וסירבול ההגעה היינו נוהגים להישאר לישון אצלו, כל המשפחה, לילה אחד לפחות בכל ביקור…

לא היה שום סיכוי שסבתא איילה ואני ניפגש בתנאים כאלה אף פעם! ולולא הצבא שהפגיש אותנו כחיילים צעירים באותו בסיס – לא היינו נפגשים לעולם. גם התחתנו כחייל וחיילת כשהרב הצבאי של פיקוד מרכז הוא זה שחיתן אותנו ?.

מרתק לראות שלמרות המרחק העצום בכל אורחות החיים בין רחובות לתל אביב – עדיין היו הרבה דברים משותפים בחיי היום יום: מקרר הקרח, הפרימוסים, מחלקי החלב, הנפט, והקרח על עגלות הרתומות לסוסים וחמורים ויתר נותני השירותים שהסתובבו ברחובות והכריזו בקול על מרכולתם, תלושי המזון, ויום הכביסה עם עוזרת תימנייה שאצלנו היא הגיעה מהשכונות מרמורק ושעריים שהיו צמודות לרחובות.

אבל אצלנו ברחובות היו הרבה דברים שונים:

גרנו בשכונה שהייתה בפאתי היישוב וכשמישהו היה הולך למרכז העיר היה נהוג לומר "אני הולך למושבה”…! מעבר לחצר הבית שלנו היו רק שדות ופרדסים שהשתרעו למרחקים עד לחולות הריקים של ראשון לציון ועד לים. בלילות שקטים הייתי אפילו שומע לפעמים את רחש גלי הים(!). לא היו אז מכוניות ולא זיהום ולא בתי חרושת והאוויר היה שקט וצלול, ובחורף היינו גם מצליחים לראות מראש גבעת הכורכר שליד השכונה את פסגת החרמון העטויה שלג! הכבישים שליד הבית שלי היו אז רק דרכי עפר וכילדים היינו רצים יחפים בחול ובבוץ אחרי המכוניות שעברו בשכונה פעם-פעמיים ביום… האוטו היחיד בשכונה היה של הרופא (אולי מזה בא הביטוי לקניית רכב שאמור היה להיות איכותי יותר מגרוטאות הטרנטה שהיו מקובלות אז – “אוטו מרופא”).

שיחקנו בעיקר בטיפוס על העצים שהיו בצידי הדרך. וגם בירידות מסוכנות לתוך בארות המים הישנות והעמוקות שהיו בכל פרדס! בימי הקציר היינו רצים במשחק מחבואים בתוך החיטה הגבוהה מעל ראשנו, שצמחה בשדות שמסביב. (כיום בשדות החיטה האלה ישנם – קניון רחובות, בית העירייה, בית המשפט, מרכז רשות המיסים ועוד כמה בנייני ציבור גדולים ומכוערים). משחק נוסף שהיה נפוץ אצל ילדי השכונה היה בניית סירות קטנות מקרשים עם מפרשים מאולתרים שהשטנו בתעלה הגדולה שעברה במרכז השכונה ותמיד היו בה מים זורמים או עומדים… (כיום זה נהפך לסתם צינור ניקוז עירוני גדול תת קרקעי). ככלל, את כל הצעצועים שלנו עשינו בעצמנו מכל מה שמצאנו מסביב.

כשמישהו מהילדים היה מקבל באופן נדיר משחק אמיתי קנוי ויקר  – כל ילדי השכונה היו מתייצבים אצלו לראות את הפלא הגדול… למשל חבר לכיתה קיבל רכבת צעצוע חשמלית על מסילה שהרכיב ברצפת החדר, שהיתה אז בעיננו פלא בלתי נתפס לחלוטין.

אבא שלי הביא פעם בהשאלה ממנהל העבודה שלו שגר בת"א אוטו צעצוע (בצבע אדום מהמם) שהילדים יושבים בתוכו ומניעים בעזרת הרגליים פדלים שזזים קדימה ואחורה. כל חבריי החדשים פתאום היו באים אלי יום יום לעשות סיבוב בפלא הדמיוני הזה, עד שהאוטו הוחזר ע"י אבי לבעליו התל אביבי. השטח הפתוח והנמוך שגבל בשכונה, בין השדה לפרדס שליד התעלה היה ביצה אחת גדולה בימי הגשמים ועוד הרבה זמן לאחריהם, וצמחו שם מגוון גדול של צמחים ופרחים שכיום כבר קשה לי למצוא ריכוז וגיוון כזה בשמורות הטבע שנותרו בארץ. ועוד משחקים – נהגנו לטפס על מצוק הכורכר הגבוה והמפחיד של הגבעה הסמוכה ולא תמיד היינו חוזרים שלמים. היו כמה מסלולי טיפוס שחלקם היה "מבחן אומץ” שעשו הילדים הגדולים לילדים הקטנים יותר.

היות והשכונה שבה היה הבית שלי הייתה בקצה המושבה – נאלצנו כולנו לבנות גדרות סביב החצרות כהגנה מהתנים שהסתובבו בקרבתנו בלילות בלהקות וכל לילה היינו שומעים את היללות קורעות הנשמה שלהם! זה ממש חלק מפס הקול של ילדותי. הגדר נועדה להגן עלינו מהתנים אבל גם על משק הבית הצנוע שהיה לכל אחד בחצר כהשלמה להקצבות המזון הצנועות בימי הצנע: לרובנו היתה תרנגולת-שתיים בחצר וכמה עצי פרי מניבים להשלמת המזון, כך שסבלנו מהצנע פחות מהתל אביבים שהיו לדעתנו קצת בתת תזונה והיינו מכנים במושבה רחובות את ילדי תל אביב הרזים "פרצוף צנע”…

בצרכנייה כפי שנקראה אצלנו חנות המכולת השכונתית היה אפשר לקנות רק מוצרים בסיסיים והרוב בתפזורת שהגיעה בשקים או בחביות, לא באריזות אישיות. ומהם רדו ושקלו לנו את מה שקנינו. הגדר והשער המסיבי שבנה אבא שלי גם נועדה למנוע מהפרות שעברו ליד הבית שלנו בדרכם אל המרעה להיכנס לחצר ולעשות נזקים למשק העזר. לאבא של אחת מילדות הכיתה שלנו היה אוטו!! היחיד. העשירה. גרה מחוץ לשכונת הפועלים שלנו. האוטו של אבא שלה היה למעשה רק משאית גדולה שהובילה עפר, בלוקים וכל מיני שקים בימי חול.

בשבתות הקיץ היה מרכיב לאורכה ארבע קרשים ארוכים ששימשו כשספסלים מאולתרים והיינו נוסעים איתה לים צפופים וצמודים זה מול ברכי זה מזיעים וספוגי חול ושרופים מהחום ומהשמש. כ 60 איש בארבע שורות, שתיים בצד ושתיים באמצע ממולם…

גם אנחנו למדנו בשתי משמרות בבית הספר. בית הספר היה די מרוחק מהשכונה אבל היות וכל המושבה הייתה שקטה לחלוטין – הלכנו אליו לבדנו, גם הילדים הקטנים, כבר החל מכיתה א'!! סבתא איילה וסבא ארנון צברים, כמו מיכל וההורים שלה, בדיוק אותו הדבר! שלושה מההורים שלנו, של סבא וסבתא, הגיעו ארצה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ומצידם מיכל היא דור 4 בארץ. אבל מהצד של סבא ארנון: האבא שלי צבר אף הוא (!) – נולד בארץ לפני יותר ממאה שנים, והסבא שלי הגיע כצעיר עם האבא שלו (!!) בשנת 1890. לפני 125 שנה. כך שמיכל היא דור שישי (6) בארץ. סבא שלי היה ממקימי המושבה רחובות ואף קיבל את פניו של הרצל בתחילת דרכו כשביקר בארץ ישראל, במשלחת רוכבים בכניסה למושבה רחובות.

נכתב ע"י ארנון גלזר 2017

הזוית האישית

מיכל גלזר: סבא וסבתא איילה וארנון הם דור הישראלים הראשון שנולד בדיוק עם קום המדינה וגדל והתחנך בישראל ושירת בצה"ל וחי כל ימיו בארץ החל מיום הקמתה.