מאגר סיפורי מורשת

הסיפורים שספרתי לרותם……

 

נולדתי בתל  אביב, בקיץ  בשנת 1936, לאמי סוניה,  אבי מיכאל ואחותי רותי. 

אבא עבד בקואופרטיב  "המעביר" , זה שקדם לקואופרטיב "דן". אבא עבד ימים ולילות – כולל שבתות כך

שלמעשה עברה ילדותי עם מעט מאוד "אבא".  אמא עבדה במטבח של בית החולים "הדסה", גם היא שעות

רבות. מי שגידלה אותי הייתה הדודה חייקה.

גרנו בקומה שלישית של הבית שהיה שייך לדודה חייקה ודוד ליברמן. דודה חייקה  ליוותה אותי לגן, הלכה

לכל מפגשי ההורים והחגיגות בגן. היו תקופות שטיפלה בי עוזרת. אולם, הייתי ילד מאוד פעלתני ולא צפוי.

זכור לכל המשפחה מקרה קיצוני בו מרוב כעס התחלתי לזרוק את רהיטי המשחקים שלי מן המרפסת.

העוזרת, במקום לעצור אותי, רצה במדרגות  אולי כדי לתפוס אותם. ביתנו עמד בגבול של העיר תל אביב.

מעבר לשביל של חול היה הבוסתן של סלאח. זאת אומרת, שהיה לנו שכן ערבי עם בוסתן מלא כל טוב. 

 

הבית שגרנו בו נמצא ברחוב "כיכר מסריק". כך הוא נקרא אבל אין שם כיכר, רק שטח גדול של חול ואבנים,

קצת גבעות קטנות בין הבתים. זו הייתה הממלכה שלנו-הילדים.  חוזרים מבית הספר, קצת זמן לשיעורים,

ומיד החוצה. קראנו את זה: "לשכונה".  משחקים בשכונה עד רדת החשכה. 

 

 

בשכונה. הבית שלנו היה הבית האחרון ברחוב-קצה העיר- גובל עם הבוסתן של סאלח. בחצר שלנו, בצד

של הבוסתן, גדלו שני עצי תאנה גדולים. שם הייתה הממלכה הסודית שלנו. הרבה שעות בילינו על העצים.

בקומה השלישית של הבניין-בו גרנו- היו ארבעה חדרים, שני מטבחים, חדר שירותים אחד ומקלחת אחת.

מקובל היה אז שבקומה כזו תגורנה ארבע משפחות: לכל משפחה חדר אחד, חצי מטבח ושירותים ומקלחת משותפים לכל. בגלל שהיה לנו ייחוס: דוד ליברמן היה הבעלים של הבית, ואנחנו קיבלנו שני חדרי שינה ומטבח לעצמנו. אך בשירותים ובמקלחת השתתפנו עם עוד שתי משפחות. כדי שיהיו לנו מים חמים באמבטיה, היינו

קונים גזרי עץ  ומבעירים אש בתחתית מיכל המים. במסדרון המשותף עמד המקרר שלנו. מקרר קרח, שעבורו

היינו קונים רבע בלוק קרח כל פעם. כשגדלתי מספיק זה היה התפקיד שלי ללכת לקנות ולהביא רבע בלוק קרח.

 

גם הבישול היה שונה מהיום: היו פרימוסים ופתיליות. כשמדליקים אותו הוא מחמם ורועש. בפתיליה החימום

נעשה ע"י בערה של פתיל טבול בנפט. גם כדי לחמם את הבית בחורף היה תנור חימום על נפט. ברחוב הייתה עוברת מדי פעם עגלה רתומה לסוס ועליה מיכל נפט. מוכר הנפט היה מצלצל בפעמון ואז התפקיד שלי היה לרוץ

עם פח מתאים ולקנות נפט. לפרימוס הרועש היה תפקיד רציני ב"מבצע כביסה". למבצע הכביסה היו מתכוננים

יום לפני כן וביום המיועד-בשש בבוקר- עולים לגג עם שני פרימוסים ושני דוודים גדולים ובמשך כמה שעות כל

דרי הבית שמעו שיש מבצע כביסה. את פעולת הכיבוס עצמה אמא שלי הייתה עושה בכיור הבטון שעל הגג עם

קרש כביסה מיוחד: בנוי גלים-גלים כדי להקל על פעולת הכביסה. לבסוף מבצע סחיטת הבגדים ותלייתם על

כבלים שעל הגג- במבצע זה היה גם לי חלק חשוב.

 

סבתא וסבא שלי-רחל  ובנימין-  חיו ברעננה. היה להם שם לול תרנגולות לביצים. כשהייתי ממש קטן ביליתי

המון אצלם ברעננה.  וכשגדלתי את כל חופשות החגים ובעיקר את חופשת "החופש הגדול" ביליתי ברעננה.

עם סבא הייתי הולך לפעמים לבית הכנסת, כי סבא היה דתי. עם סבתא הייתי הרבה בלולים, בין התרנגולות,

עוזר בחלוקת האוכל ובעיקר באיסוף ביצים. בחצר המשק  גדלו שני עצי תות ענקיים. חלק גדול מן הזמן הייתי

על העצים האלו עם כל ילדי השכנים.

 

מהעבר הרחוק של הבוסתן של סאלח היו שני מקומות נפלאים: גן החיות של תל אביב וגן עצים גדול: גן הדסה.

כאן בילינו שעות וימים במשחקים ובבריכת ההשקיה שהייתה בגן למדנו כולנו לשחות. לעתים קרובות היינו

הולכים לים לבד, ברגל ויחפים, כי הים היה די קרוב אלינו-כחצי שעה הליכה-והיה מקובל ללכת יחפים בתל אביב.

 

זhכרון  ילדות ראשון שלי הוא כשהייתי בן שלוש. ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה-ב1.9.1939- פרצה

אניית המעפילים  "טייגר-היל" את ההסגר הבריטי והגיעה לחופי תל  אביב. אני זוכר שבאותו יום נפתחה פתאום

דלת החדר-בו גרנו- ואדם לבוש בגדים מוזרים ונוטפי מים נכנס והתיישב על המיטה. זה היה הדוד שלי:

צבי, האח הקטן של אבא שלי, שקפץ לים מאניית המעפילים ושחה אל החוף, כשהוא בורח מהחיילים הבריטים.

 

עוד זיכרון, שנה מאוחר יותר- כשמטוסים איטלקים הפציצו את תל  אביב. קרוב מאוד לביתנו ראיתי שני בניינים

שכאילו חתכו אותם בסכין. חלק מהם נהרס והתמוטט.

 

רוצה אני לספר לך על בית הספר- בו למדתי בילדותי.

כי בית הספר שבו את לומדת, ממש מזכיר לי את בית הספר שלי. המיוחד בו- וזה כמו אצלכם היה התוספת

של תחומי לימוד לא רגילים- לימודי העשרה- לתחומי הלימוד הרגילים. היו לנו שיעורי מוזיקה ושעורי זמרה,

שיעורי מלאכת יד ונגרות (שבו גם הבנות השתתפו). היה לנו גן ירק בו גידלנו ירקות, בדיוק כמו אצלכם.  ומאחר

ולמדנו עד שעה שתיים אחר הצהריים, היה לנו מטבח וחדר אוכל. ואת האוכל אנחנו בישלנו בשיעור לבישול.

 

הקשר שלנו עם הערבים שכינינו היה יום יומי. כל יום הם היו עוברים עם חמורים והיינו קונים מהם תפוזים,

ענבים, סברס.  עם הבריטים-אשר שלטו אז בארץ- כמעט לא היה לנו מגע. רק כשהטילו עוצר על היישוב,

כאשר חיפשו נשק של ההגנה או רצו לעצור את מנהיגי היישוב שהסתתרו, אי אפשר היה לצאת מהבית אלא

רק לשעה ביום- כדי להצטייד במשהו לאכול. אצלנו החיילים היו מסיירים בדרך החולית שהפרידה בין הבית

שלנו והבוסתן של סאלח. החיילים הבריטים חבשו כומתות אדומות ואנחנו היינו שרים  בקולי קולות את שיר

הכלניות, כשהיינו רואים אותם. זה שיר שהפך לסיסמא עבור כל אנשי היישוב.

 

זוכר אני, את העוצר הארוך שנקרא : "השבת השחורה". במשך כמה ימים לא יכולנו לצאת מהבית. לנו הילדים

לא הייתה סבלנות להיות סגורים בבית והיינו מתפלחים החוצה לבקר זה את זה. למזלנו, מי שביצעו את

הסיורים ב"שבת השחורה" לא היו ה"כלניות" אלא חיילים אוסטרליים, רכובים על "ברן קרייר" . זהו רכב שנע

על שרשראות-זחלים קוראים לזה. התיידדנו  איתם ובשעת העוצר היינו מטיילים איתם על גבי הברן קרייר.

 

עוד אירוע זכור לי: דוד ליברמן (הבעל של דודה חייקה)  שהיה אדם עמיד יחסית קנה מקלט רדיו . מן ארגז

גדול שקושר אותנו עם העולם. לאף אחד בכל השכונה לא היה רדיו. מדי ערב היינו יורדים לקומה השנייה לשמוע

רדיו. ליד אותו מקלט רדיו ישבנו כולנו דרוכים כשבאומות המאוחדות קראו את שמות המדינות שתמכו או התנגדו

או נמנעו להחלטה על הקמת מדינה יהודית. ואז הגיע הרגע המאושר: האומות המאוחדות מכריזות על הקמת

מדינה יהודית בארץ ישראל. ואז הגיע לילה שקשה לשכוח אותו, כשיצאנו כולנו לרחוב צורחים משמחה שרים

ורוקדים. הייתי אז כבר חבר בתנועת נוער: "השומר הצעיר", ומיד ארגנו מעגלי ריקודים בכל העיר.

 

כאן התחילה תקופת המאורעות. תקריות ירי, הרוגים, פצועים. הלכתי לראות  את המשוריינים- אותן משאיות

שצופו בלוחות פלדה ואשר בהן היו מביאים מזון וכל מה שנדרש למקומות רחוקים.  והלכתי לבית החולים

"הדסה", שם אמא שלי עבדה כמבשלת , וראיתי גם- לצערי- משאית שבחלקה האחורי בלטו כמה זוגות

רגליים נעולות. היתר היה מכוסה בשמיכות. כך נתקלתי פעם ראשונה בהרוגים מהקרבות, חוויה מזעזעת לילד.

תקופת המאורעות הזו נמשכה עד ליום ה-14 במאי , אותו יום גורלי לו ציפינו וחיכינו. ואז, בערב שבת, שמענו

כולנו את בן גוריון מכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

איזו שמחה הייתה ברחובות. רצנו כמו מטורפים מרחוב לרחוב. מכוניות מלאות אנשים נסעו הלוך ושוב, צפרו והאנשים שרו וצרחו בקולי קולות. מעגלים של רוקדים מלאו את הרחובות. בבוקר שלמחרת-יום שבת- מוקדם

בבוקר התעוררנו בבהלה. קולות נפץ עזים נשמעו. אנו הילדים רצנו במדרגות אל גג הבית, וראינו מטוס בכיוון

הים ממנו נופלות "חבילות". זו הייתה ההפצצה השנייה על תל אביב (זוכרת את הראשונה של האיטלקים במלחמת העולם השנייה) . אך זו הייתה הראשונה על תל אביב במלחמת העצמאות, התחלה לעוד הרבה הפצצות במהלך המלחמה. היו מאז הרבה אזעקות, אך הן נשמעו תמיד לאחר שנפלה הפצצה הראשונה.

 

אנחנו הילדים היינו מקיימים תורנויות תצפית על גג הבית שלנו ומתריעים כששומעים רעש של מטוסים

(הרי לנו לא היו מטוסים, וכל רעש של מטוס היה בוודאות מטוס אויב) . לרוב הצלחנו להתריע לפני שנשמעה

האזעקה. אבל היה מקרה אחד שהופתענו, ואפילו קרוב מאוד. שכבתי על ספה בביתם של דודה חייקה ודוד

ליברמן והדוד ישב ליד שולחן כשגבו לחלון החיצוני. ואז נפלה פצצה, מאוד קרוב כ-50 מטר מהבית. רסיס עבר

ממש מעלי והתריסים והחלון נפלו על דודי. נזק יחידי שלנו במלחמת השחרור.

 

החיים שלנו- הילדים- היו עם המון מגבלות. הליכה בזהירות לבית הספר וחזרה. לא שיחקנו בשכונה, כי זה

רחוק מהבית וצריך להיות  מוכן לכל פצצה שתבוא. העיסוקים מחוץ לבית היו או על עצי התאנה שבחצר או עבודה

בגן הירקות- שהיה לנו בחצר הבית.  וכמובן- תורנויות התצפית על הגג. האירועים הקשים היו- בעיקר ההליכה

ללוויות של הנופלים בקרבות.

 

אירוע משמעותי וכואב היה של האנייה "אלטלנה", שהאצ"ל (ארגון צבאי לאומי- התארגנות מחתרתית עוד

מתקופת המנדט הבריטי)  ניסה להביא לארץ עם נשק ותחמושת. במדינה הצעירה שלנו הוכרז זה עתה על הקמת צה"ל- צבא ההגנה לישראל שיכלול את לוחמי ההגנה, הפלמ"ח (אלה היו הלוחמים שהגנו עלינו בכל תקופות המאורעות בזמן המנדט הבריטי) , האצ"ל והלח"י.האצ"ל סירב למסור את הנשק והתחמושת לצה"ל והשיט את האנייה אל חופי תל אביב. כל המדינה וכל העולם ראו את האנייה שעוגנת מול תל אביב. במאבק על האנייה היא נפגעה ועלתה באש. עמדתי על חוף הים וראיתי את האנייה הבוערת והאנשים שנפגעו והובאו ממנה אל החוף.

 

הייתי כעת בגילך, למעשה שנה יותר אפילו. הייתי יכול להמשיך ולספר אך צריך להחליט לסיים כי זו לפחות

תקופת הילדות שלי, המקבילה לשלך.