מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב, בשנת 1943, בשכונת נווה צדק.

 

בת זקונים למשפחה בת שמונה נפשות, ההורים ילידי ירושלים עברו לתל אביב בשנת 1928 בגלל בעיות פרנסה. בתחילה גרו הורי בצריף ובהמשך בנו שני חדרים, לבית היתה חצר ובה גינה עם פרחי נוי, צמחי תבלין, ארבע עצי פרי: גויבה, תפוז, עץ תות, וחושחש (סוג של תפוז חמוץ שמיועד להרכבה).  בחצר בנה אחי בריכת דגים קטנה אשר היתה אטרקציה לכל המבקרים אותנו.

 

 

עול הפרנסה היה קשה, חיינו בצמצום הסתפקנו במועט, המקרר היה קטן, ובכל יום היה עובר העגלון ומוכר קרח, את הקרח היו מניחים בחלק העליון של המקרר והמים היו נמסים לתוך מגירה שהייתה בתחתית המקרר. (כמובן שהיה צורך לרוקנה יום יום).

הבישול נעשה על ידי פרימוס או פתיליה  אשר דלקו על ידי נפט שגם הוא נקנה מעגלון שעבר ברחוב עם צלצול הפעמון. חלב נקנה מהחלבן שהיה עובר מבית לבית עם כדים  כשהוא רוכב על אופניים עם שלושה גלגלים ומעביר את החלב לכל משפחה בכדים הפרטים בהתאם לצורך.

 

חנויות המכולת היו קטנות עם מעט מאוד מוצרים. זכור לי כי אמא בשלה יום יום אוכל טרי כי המקרר היה קטן והיו הרבה פיות להאכיל, לא פעם השחירו הסירים בגלל הבשול על פטיליות הנפט, ואמא היתה צריכה לקרצף ולהבריק את הסירים. האוכל היה צנוע. בשר או עוף בושלו רק לשבתות ולחגים. אבי קנה אפרוחים וכאשר הם גדלו התרנגולות הטילו ביצים  אשר שימשו למאכל.

 

 

בקצה הרחוב הייתה מאפיה גדולה, אליה נהגנו להביא את התבניות שבתוכם היה הבצק לעוגיות או עוגות תוצרת בית על מנת לאפות אותם. בילדותי קיבלנו מהמדינה תלושים לפי מספר הנפשות בבית, לצורך קניית מוצרי מזון בסיסיים. את רוב הבגדים תפרה לנו אימי כולל כלי מיטה ופיגמות.

 

זכור לי כי בשנות חיי הראשונות הסתובבו האנגלים ברחובות. לא הבנתי את משמעות העניין, היו אזעקות והיינו רצים למקלטים מאולתרים בבתי הספר. אך כאשר הוכרזה הקמת המדינה יצאנו לרחובות תל אביב ושם היו ריקודים ושמחה גדולה עם כל התושבים. למרות הפשטות והחוסר במותרות לא הרגשנו רעבים, תמיד היתה שמחה בבית והחברים אהבו מאד לבוא לביתנו ,לשחק בחצר לקטוף תותים מהעץ או תפוזים בעונת החורף.

 

רוב המשחקים היו ברחוב עם ילדי השכונה שהגיעו מארצות שונות הם למדו עברית ואנחנו למדנו את שפתם. בקיץ בשעות אחר הצהריים נהגו המבוגרים להוציא כסאות מהבתים ולשבת גם הם בחוץ, כי בבתים היה מאוד חם עדיין לא היו מזגנים. מאוחר יותר קנו הורי רדיו ששידר מספר שעות ביום, היינו נוהגים לשבת מסביב ולשמוע שירים, סיפורים, ומחזות.

 

 

יום כביסה היה ארוך ומיגע (עוד לא היו מכונות הכביסה) בחצר הורתח דוד גדול על פרימוס ובו כובסו הבגדים וכל היתר. השטיפה נעשתה בגיגיות גדולות, והתליה בחבלים שנמתחו לרוחב הרחוב (לפי תור עם השכנים). כמובן שכל ילד בהתאם לגילו לקח חלק בעזרה בבית, הן בקניות הן בניקיון או ביתר המתלות. 

 

בערב שבת הודלקו נרות הייתה ארוחה חגיגית עם קידוש ולאחר הארוחה נהגנו לשיר פזמוני שבת והודיה. החגים נחגגו כדת וכדין לפי המסורת, בסוכות הקמנו סוכה גדולה מקושטת ויפה והזמנו אורחים רבים. בפורים נהגנו להתחפש בתחפושת תוצרת עצמית ונהגנו להביא לקרובים משלוח מנות. בפסח נערך "הסדר" כהלכתו עם אורחים רבים ושירה .ובלילה נפרסו מזרונים על הריצפה לכל הילדים. 

 

לימים למדה אחותי הגדולה עיצוב ונהגה לתפור לבנות המשפחה בגדים מאוד יפים. בית ספרי נקרא "לבנות- יחיאלי" (כיום מרכז סוזן דלל). לבית הספר היתה חצר גדולה עם אולם התעמלות גדול שהכיל את כל המכשירים. בהפסקות שחקנו בתופסת, בחבל, בחמש אבנים, מחניים ועוד.

 

 

בין יתר המקצועות למדנו שעורי תזונה. למדנו לבשל והייתה לנו תורנות במסעדת בית הספר. כמו כן למדנו חקלאות וגידלנו ירקות בערוגות בית הספר.שעורי מלאכה שכללו תפירה. השתתפתי במקהלת בית הספר, הייתי בחוג-ריקודי עם ובחוג נגינה על חלילית. במקצועות התנך והספרות למדנו הרבה פסוקים בעל פה (עד היום זכורים לי פרקים ושירים שלמדנו). 

 

הבילויים היו מאוד צנועים, במוצאי שבת הלכנו עם הורי ברגל לביקורי קרובים, לטיול בשדרות רוטשילד, או לשפת הים. הטיול הסתיים בקניית גלידה, פלאפל, או תירס חם שהיה מורתח במקום בדודים גדולים. בחופש הגדול נסענו באוטובוסים לחוף הים ולעיתים ברכבת -לדודים בירושלים (שנראתה אז מאוד רחוקה). בגיל 12 נירשמתי לצופים שם העברנו פעולות, יצאנו לטיולים, ולמחנות נוער.

 

לאחר התיכון התגיסתי לצבא הגעתי לחיל האוויר עברתי קורס מאוד מעניין במכ"ם, ושירתתי בבסיס סגור בדרום הארץ.נישאתי בגיל 23 עברתי לגור ברמת גן, נולדו לי בת ובן, וכיום יש לי חמישה נכדים כמובן חמודים ביותר. במשך השנים עבדתי במספר מקומות: חברת הדלק הישראלית (עד שנולד בני השני), במועצה לשיווק פרי הדר (עד שניסגרה בהתאם להחלטתו של שר החקלאות דאז).

 

בשנים האחרונות עבדתי באקו"ם (אגודת הקומפוזיטורים והמחברים), כיום אני ממשיכה לעבוד שעות חלקיות בעיקר בביקורת והדרכת עובדים חדשים. היחסים עם אחיי ואחיותי מאוד קרובים, נפגשים לעיתים קרובות, ומדברים כמעט כל יום למרות העיסוקים של כל אחד.

 

 

 

שכונת נווה צדק: "היא השכונה היהודית הרשמית הראשונה מחוץ לתוואי חומות העיר יפו (החומות עצמן נהרסו מספר שנים קודם). נוסדה ב-1887.

 

גבולותיה המקובלים כיום הם בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת לירושלים (כיום פועל בו חניון), בדרום-מערב חניון מנשייה (הקרוי על שם השכונה הערבית מנשייה שהייתה בקרבת מקום) ובצפון-מערב רחוב שבזי"

 

תשע"ה