מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפור על ילד (סבא עמנואל – מנו) שגדל טרם הקמת המדינה במבצר שוני בסמוך לנחל התנינים כאשר בזמנו הנחל היה נחל איתן שוצף ומלא חיים. הילד גדל, המדינה הוקמה ונופי ילדותו נהרסו.

רחצה יומית בנחל תנינים מול שוני

הבניה בשוני והילדים

שיקום מבצר שוני

שיקום האזור היה חלומו. כאשר הפך לאדם בוגר במסגרת עבודתו בקק"ל עסק בשיקום מבצר שוני (שהיה על סף קריסה) וכך שוני הפך להיות מקום תוסס לאירועים והופעות. האזור הפך לפארק ז'בוטינסקי והמחצבה עוברת שיקום. חלום השיקום המלא הינו בשלבי התגשמות.

גם כיום בתור סבא, שגר בצידו השני של הנחל, בתצפית על מבצר שוני, פועל לשיקום המרחב ונחל התנינים כך שיחזרו אליו החיים כפי שהיו בעבר, כמה שניתן.

עמנואל קאופשטיין מספר:

"ההורים שלי, תקווה ויינר ומשה קאופשטיין עלו לארץ בשנות הארבעים. כחניכי תנועת בית"ר מייסודו של זאב ז'בוטינסקי שרתו שנתיים בפלוגות הגיוס של בית"ר. בפלוגות אלה הכשירו את עצמם להיות לוחמים בשירות מחתרת האצ"ל (האירגון הצבאי הלאומי). כשסיימו את ההכשרה הם רצו להקים התיישבות חדשה בארץ ישראל. כך הגיעו למשמר הירדן שהייתה מושבה בגליל העליון על גבול עם סוריה.

אני, עמנואל קאופשטיין, נולדתי במשמר הירדן ב- 4 בינואר 1940. עקב מאבק האצ"ל בבריטים ומאסר של חלק מחבריהם נאלצו הורי לעזוב את משמר הירדן. כדי לחזק את פעילות האצ"ל במאבק בבריטים הם עברו והקימו בשנת 1939 יישוב חדש בשם תל צור, על ההר בשטח סלעי בין בנימינה לזכרון יעקב בסמוך למבצר שוני. היישוב הוקם בשיטת חומה ומגדל והיה הישוב הראשון שהוקם על ידי אנשי בית"ר במסגרת המאמץ הכולל להתיישבות בארץ ישראל כתגובה ל"ספר הלבן", שהגביל את העלייה לארץ.

מתל צור עברנו, 28 משפחות, לגור באופן "זמני" (5 שנים) בשוני עד לקבלת אישור לבנית קבע ב"נחלת ז'בוטינסקי" בבנימינה (1946) לילדות במקום כזה היה צבע מיוחד: מצד אחד הסביבה בה גדלנו: כתף הר הכרמל, הבקעה והנחל שבאמצע. מצד שני פעילות ההתיישבות החדשה של ההורים שלנו – חיים רווי מתח במאבק המחתרת להקמת המדינה שבדרך כאשר הילדים מתייחסים להכל כמשחקי מחבואים מול הבריטים וכד'.

בחצר בשוני היה לנו משק חי: עיזים, תרנגולים, סוסים ועוד. בנחל למדנו לשחות, לצלול, לדוג דגים, לשוט בסירות. בגדות הנחל היינו משחקים מחבואים, עושים קומזיצים… בקרבת המקום בהר קטפנו כלניות וחיפשנו מטבעות עתיקות. בחורף השטח היה מוצף והייתה סכנה להתקרב לנחל ומאמץ מיוחד נדרש להגיע לבית הספר שהיה בצידו השני של הנחל, בבנימינה.

באביב ובקיץ שטח הבקעה היה שטח לפעילות לכל חברת הילדים בקרבת המקום בהר קטפנו כלניות וחיפשנו מטבעות עתיקות בחורף השטח היה מוצף והייתה סכנה להתקרב לנחל ומאמץ מיוחד נדרש להגיע לבית הספר שהיה בצידו השני של הנחל, בבנימינה. כאן גם התחילו החיים שלנו כחקלאים עיבדנו כל משפחה את השדות, גידלנו פרות ועוד…..

שוני, נחל התנינים והבקעה שלידו הם חטיבת שטח  מיוחדת במינה. נחל התנינים היה נחל איתן עד שנות ה-60. לפני אלפיים שנה במעיינות של שוני הוקם פארק מים גדול עבור הרומאים שחיו בעיר קיסריה. הפארק כלל תאטרון של משחקי מים שהפך למבצר.

בתקופה העותמנית שוני שימשה כאסם תבואה. במשך השנים נהרס התאטרון ונזנח. המבנה על חדריו וכוכיו הפך להיות חאן-אכסניית דרכים, אסם תבואה ובסיס לראשית ההתיישבות החדשה בצפון השומרון, גבעת עדה ובנימינה.משנת 1940 הפך להיות יישוב זמני של אנשי בית"ר ובתוכו, בית ספר למפקדים של תנועת האצ"ל (משם יצאו פעולות שונות כחבלה ברכבת והפריצה לכלא עכו, שם הסתירו נשק ועוד).מצב זה הונצח בשטר של 100 שקל. ראשית המדינה והעבודות הפיתוח לבניין הארץ גרמו לכך שנחל תנינים התייבש בחלקו העליון. למעשה לקחו מים מאקוויפר ירקון-תנינים לפיתוח דרום הארץ. כדי להעשיר מחדשת האקוויפר הטו את מי הנגר העילי מחלקו הצפוני של הנחל לאגני החדרה בקיסרייה.

נוסף על כך מחצבת בנימינה שנדרשת לספק אבן לחצץ לבניין הארץ (בעיקר לתעלות העברת המים מהירקון לנגב והקמת נמל אשדוד) כיסתה את כל השטח באבק שמנע גישה לנחל וגדותיו. חלום הנחל כמוקד פעילות הלך ונגוז. נשארו רק הזיכרונות כפי שמתבטא בשירו של אהוד מנור:

"שוב אני כאן לידך ושוב הולם ליבי איתך, אך איפה הם כולם, אותם ילדי השמש? הסירות כולן טבעו וחברי כולם נסעו, גשרון העץ שהתמוטט עוד מטייל בין שתי גדותיך. התזכור את השמיים שטיילו על פני המים, את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף? התזכור שירי ירח וחצב בודד פורח, את המחצבה שהתעטפה באור כסוף? צליל מוכר קולטות אוזני, אני עוצם את שתי עיני, לאן הם נעלמו, פעמוני הכסף? כשהיתה כאן מדורה, עלה עשן, עלתה שירה, ובאחת אחר חצות, זוכר, גילינו את החושך.

התזכור את השמיים…

הכרמל ניצב איתן, ירוק צבעו של התלתן, מימיך לעולם זורמים (זורמים) בנחת. גם היום כמו אתמול ימינה כביש ועץ משמאל, ורק עיניים אחרות אני רואה בתוך המים. התזכור את השמיים…"

השיר נחל התנינים מאת אהוד מנור – יליד בנימינה, 1969. כאבא היה לי חבל שכל מה שהכרתי כילד נחרב מול עיני. כל מה שיכולתי לעשות מעבר לסיפורים "בחדר זה הייתה המספרה של סבא משה, כאן היה חדר המשפחה, כאן היו הסוסים ועוד" היה:

– לקיים מפגשים משפחתיים בסביבת הנחל ובמבצר שוני. לקחת את הילדים לנחל לטייל לאורכו לחפש עתיקות וכאשר זרמו קצת מים בנחל לשכשך בו. בהמשך לקחתי גם את הנכדים לרחצה בנחל ועכשיו אני עושה עם תמר נכדתי עבודה זו לשימור הזכרון.

במשך שנות עבודתי עבדתי כמהנדס פיתוח ראשי בקק"ל ובמסגרת זו פעלתי לשיקום כל המרחב ההרוס: חזון – תכנון – ביצוע. ניהלתי פרויקטים, רואיינתי לעיתונים, ניסיתי להשפיע על דעת הקהל ועוד… כך הובלתי את שיקום מבצר שוני בשנת 1982 ע"י קק"ל והאזור הפך לפארק לאומי, ע"ש זאב ז'בוטינסקי ובתוכו הוקם מוזאון האצ"ל ונחלת ז'בוטינסקי. כיום שוני הוא אתר שוקק ותוסס מפעילות של תרבות נופש ופנאי. מתקיימים במקום הופעות חיות וארועים (אפילו בני הצעיר זכה להתחתן שם) ויש בו מוזאונים המספרים את סיפור המורשת.

בשנות ה- 90 החל תהליך סגירת מחצבת בנימינה ושיקומה. מסך האבק נעלם מכל בקעת הנדיב והנחל מתחיל בחיים חדשים. הורי נשארו לגור בנחלת ז'בוטינסקי עד יומם אחרון. לי היה ברור כי אחזור לנוף ילדותי וכשהדבר התאפשר בניתי את ביתי ליד הורי, בסמוך לנחל התנינים ובתצפית על שוני והמחצבה. בני הצעיר עבר לגור לידי ואת נכדי אני לוקח לטיולים בנחל, בכתף הכרמל ובשוני. דור חדש גדל היום באזור. דור זה התחיל לקלוט שנעשה עוול גדול בזה שלא השאירו מים בנחל התנינים. הקהילה המקומית התגבשה כדי להחזיר חיים לנחל התנינים.

היום הנחל וסביבתו הופכים למוקד פעילות קהילתית. ילדי הבית הספר לומדים את סיפור הנחל ועורכים פעילויות לצידו. רשויות התכנון עוסקות בהכנת תוכנית לשיקום הנחל והחזרת המים לאפיק. לא ירחק היום והנחל ישתלב בפארק תיירות אזורי גדול שישתלב עם שוני מחצבת בנימינה ורמת הנדיב. גם כיום אני ממשיך להטמיע ולהיאבק למימוש חזון שיקום: מתנדב בפעילויות של שותפות ציבורית ברמת הנדיב, שיקום נחל התנינים ברשות הניקוז, נמצא בכניסה להופעות בזאפה שוני על פלקטים שהכנתי על המקום לכל מי שירצה לשמוע על המורשת ועוד.

המצגת שהכנו בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

תמר: נהניתי לכתוב עם סבא את העבודה כי למדתי הרבה על נחל התנינים, כשהוא היה מספר לי סיפורים פעם לא הבנתי כלום ועכשיו אני מבינה על מה מסופר וגם למדתי הרבה על הילדות שלו ומה שהוא עשה. למדתי את סיפור שוני קצת עם אמא שלי, על בנימינה, על תל צור, על המשפחה שלי, על חלומו כשהיה צעיר, על אהבתו לארץ ולאזור שוני, על הורים של סבי. על החלום שחלם ועד היום מנסה להגשים אותו וכבר רואים תוצאות של המאמץ שהוא השקיע כדי להחזיר את שוני לתפארתה, להחזיר את החיים לנחל. לדעתי, כדאי לכל ילד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי כי זו תכנית חשובה ומהנה.

השיר נחל התנינים – אהוד מנור