מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של אורי קליינמן:

נולדתי בעיר רמת גן בשנת 1941. סביב ביתנו היו מגרשים ריקים רבים כיוון שהעיר עדיין לא הייתה מפותחת והבנייה בה הייתה דלילה. ליד הבית בו גרתי היה שוק ערבי גדול.

אחד הזיכרונות הראשונים שלי, בהיותי בן 4, שנתיים לפני מלחמת העצמאות, אני זוכר, שהסתובבתי בשוק ואהבתי לשחק עם החמורים של הערבים. יום אחד, לקחתי חמור ששוטט לו לבד, עליתי עליו והתחלתי לרכב עליו. הדבר הבא שאני זוכר הוא ערבי זקן רץ אחרי עם מטר של קללות ואני, מבוהל מאד ירדתי מהחמור במהירות וברחתי הביתה.

בתקופה של הכרזת העצמאות הבריטים עזבו את הארץ. מדינות ערב נלחמו במחתרות אצ"ל, לח"י, פלמ"ח וההגנה (צבא הגנה לישראל עדיין לא הוקם), הייתי אז בן שש. מטוסי צבא מצריים הפציצו את האזור בו גרתי, מכיוון שבשכונה שלנו היה בית חרושת לנשק שקראו לו "סדן".

יום אחד שמענו מטוסים מתקרבים, אבי קרא לי לבוא החוצה. הוא רצה להראות לי את המטוס החדש שהמדינה קיבלה, מטוס מסוג פייפר. אבי טעה בזיהוי, המטוס היה מצרי ובעודנו צופים בו התחיל לצלול לאדמה ולירות לכיווננו במקלע. אבי מיד השכיב אותי על הרצפה וסוכך עליי כדי להציל אותי. המצרים ניסו פעמים רבות להפציץ את בית החרושת אבל לא הצליחו בכך.

במשך ימים ולילות כאשר הייתה אזעקה אימא שלי השכיבה אותי ואת אחותי התינוקת מתחת לשולחן האוכל, מכיוון שבתקופה ההיא לא היו מקלטים. לא נותר לנו אלא לשכב מתחת השולחן ולהתפלל לאלוהים שיעזור לנו.

יום אחד, מטוס מצרי שמטרתו הייתה להפציץ את בית החרושת סדן, הפציץ בטעות את חצר ביתנו כקילומטר מהמפעל. למזלנו שכבנו מתחת לשולחן ומנורת הלוסטרה שבתקרה נפלה על השולחן. למזלנו, לא היה נפגעים.

 תיעוד נדיר של בית חרושת סדן

תמונה נדירה מהאוסף של רודי "צלמניה בה תיעד "שביתת עובדי פלדה. "סדן" בית חרושת למכונות וליציקה, ינואר 1951. במסגרת צילומי סדרות בנושאי עובדים ועבודה, רודי מתעד מספר רגעים סוערים משהו. בתצלום הזה נראים ארבעה מהשובתים, ידיים בכיסים, זרועות שלובות בהצהרתיות. ברטים ומגבעות, ג'קטים קצרים ומכופתרים, מכנסיים ארוכי מכפלת: לבוש חולין מובהק, בגדי עבודה נשארו בבית באותו בוקר".

לאחר המלחמה, בית הספר בו למדתי, הולאם על ידי צה"ל ונאלצנו, כל התלמידים, ללכת לבית ספר אחר, בית ספר "יהלום" שהיה מרוחק כ-3 קילומטר מביתנו ונאלצנו ללמוד במשמרות מפאת חוסר מקום, חבריי ואני נאלצנו ללמוד במשמרת השנייה – משעה שתים עשרה עד שש בערב. את הדרך הלכנו יום יום ברגל. באותה השנה הוריי החליטו כי זה לא נכון ללמוד אחר הצהריים, ולכן הם העבירו אותי לבית ספר אחר, רחוק יותר. לא היו אוטובוסים בקרבת מקום, צעדתי אליו יום יום , בחום, בבוץ ובשלוליות. שם השתוללנו נעולים במגפי גומי ושיחקנו בדרך הלוך וחזור. הליכות אלו התישו אותי, ולאחר שנתיים בהתייעצות עם הוריי החלטנו שאעבור לבית ספר קרוב יותר ששמו היה "ילדי עובדים ב'" (ליד בית החרושת סדן אשר היה שייך לתנועת ההסתדרות).

באותה התקופה הוריי קיבלו בירושה מגרש ברחוב החשמונאים ברמת גן, כאשר סיימו לבנות את ביתם הפרטי, שניים וחצי חדרים ומטבח, למדתי בכתה ו'. בעוברינו לבית החדש התחלתי ללמוד בבית ספר נוסף, בית הספר "החשמונאים" ברמת גן אשר קיים עד היום. עד כיתה ו' למדתי בחמישה בתי ספר.

אמי פתחה גנון בביתנו החדש, וחדרי שימש ביום כגן ילדים ובלילה כחדר הפרטי שלי. בכל בוקר האיצו בי שעליי לפנות את החדר מהר לקראת בואם של הילדים לגן, מכיוון שקיפלו את מיטתי והצמידו אותה לקיר לקראת בואם. באותם ימים כעסתי מאד על הוריי בכל בוקר מחדש. מצב זה נמשך עד גיוסי לצבא. כילד היה לי קשה להבין שהגנון היה חיוני מאד לכלכלת הבית. בהתבגרותי רציתי מאד לצאת מהבית ולשם כך הלכתי לפנימייה צבאית, הפנימייה הטכנית של חיל החימוש.

סבא אורי עם נכדיו

סבא אורי עם נכדיו

הזוית האישית

קרן שר שלום: מאז היותי ילדה, אהבתי לשמוע סיפורים אותנטיים מהעבר של בני משפחתי. הסבים והסבתות שלי אהבו לספר לי את סיפורם השכם וערב ואני ישבתי על ברכיהם ודמיינתי איך היו החיים אז, בזמנם.

אבי אף פעם לא סיפר לי על ילדותו ואני לא שאלתי. לאחרונה החלטתי שהגיע הזמן להקשיב לו ולאפשר לו לספר לי על עברו. גיליתי שאבי היה ילד שובב מאד, שחי בצל מלחמות וסכנות ובשל כך נאלץ לעבור הרבה בתי ספר מפאת התנאים הקשים. סיפורו האישי הוא סיפורה של תקופה בתחילת דרכה של המדינה.