מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב – 10ביוני 1948 במושבה מגדיאל בישראל.

ילדותי ברחוב פיתוח ברעננה בין השנים 1952-1958

בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף היום אני אורח. / שלמה ארצי

בשנת 1951 אבי רכש מגרש ברחוב פיתוח ברעננה ובנה שם בית. ב-1952 עברנו לגור אני הורי ואחיותיי התאומות שרה ודינה. הבית היה צמוד קרקע עם מגרש גדול. מקדימה: גינה עם שיח ורדים גדול, מדרגות יורדות מהרחוב אל הבית ושני עצי גויאבה אחת אדומה ואחת לבנה. מאחור בוסתן עצי פרי, גינת ירקות ולולים של תרנגולות, אווזים ותרנגולי הודו לתצרוכת המשפחה. מאחורי החצר שלנו היה פרדס גדול ורחב ידיים.

אבא שלי היה חייט והייתה לו חנות ברמתיים. כל יום הוא רכב על אופניים, חזר לארוחת צהרים, שב לחנות וחזר בערב. פעם הוא לקח אותי לעבודה וכשחזרנו אני ישבתי על הכידון ועם היד הסתרתי את הפנס.  בכפר מל"ל רכב שבא ממול לא ראה אותנו והעיף אותנו לתעלה בצד הכביש. לא קרה לנו כלום אבל מאד נבהלנו וגם הנהג הפוגע.

אמא שלי הייתה עקרת בית ולפעמים גם היא הייתה נוסעת לרמתיים לעזור לאבא. רוב המשפחות שגרו היו ניצולי שואה ששרתו בצה"ל . לכן הם קיבלו זכות מהמדינה לרכוש מגרש בזול ולבנות בית.

הרחוב נקרא רחוב פיתוח על שם המלון שהיה צמוד אליו. אני זוכרת את המדשאות הגדולות ובריכת הנוי שהייתה מלאה צמחי מים ודגי נוי. כשהיו מרוקנים את הבריכה המים היו זורמים אל הוואדי שחצה את הרחוב  ולפעמים אפילו הדגים היו מופיעים בוואדי. הכניסה למלון הייתה מכביש חיפה תל אביב הישן. זכורה לי חתונה שנערכה במקום. הייתה ברחוב חורשת עצי חושחש ושטח בר מעבר לבתים לכוון צפון.

הייתה מכולת . ירקות מכר ירקן עם עגלה וסוס שהיה מופיע כמה פעמים בשבוע וצועק "ציבולה" הכוונה לבצל. הוא חבש כובע ספארי והייתה לו רגל תותבת מעץ. חלב קנו אצל החלבן שהיה מגיע עם סוס ועגלה וכדי חלב.(לא היה חלב בבקבוקים או קרטונים כמו היום). מאחר ולא היו מקררים אלא רק ארגזי קירור ששמו בהם בלוק קרח ששמר על הקור. גם קרח מכר איש הקרח עם סוס ועגלה. קנו חצי בלוק קרח שהוא היה שובר עם כלי חד ממתכת.

ברחוב גרו רייזלה שהיו לה אחים גדולים. היא הייתה חברה של אחותי שרה. בחצר היו להם המון כלובים של ארנבות. הם גידלו אותם או לפרוות או למשהו אחר שהם היו שולחים לאוסטרליה. האחים שלה חפרו  שוחה בחצר כיסו אותה . הייתה להם מכונת הקרנה והם היו מקרינים לנו סרטים אילמים. יכולנו להיכנס בזוגות וצריך היה לשלם 25 פרוטות . יום אחד הירקן נכנס לחצר שלהם דרך בטעות עם הרגל התותבת נפל פנימה והרס את "בית הקולנוע" וכך תמו ההקרנות.

ממול רייזלה גרה משפחת פסטרנק. לאב היה טנדר שאיתו הוא עסק בהובלות. לפעמים בבוקר הוא היה מסיע אותנו לבית הספר . היינו מצטופפים כולם מחזיקים את הברזנט שלא יעוף בדרך. פעם אחת אחותי דינה נפלה . לא קרה לה כלום הוא נסע מאד לאט.

ליד רייזלה גרה משפחת גולדשטיין . הם גדלו אווזים לכבד והיו מאביסים אותם. ממולם היה בית דו משפחתי עם ילדים גדולים. הם דברו פולנית כל הזמן. לפעמים היו באים אליהם אורחים שגם דברו פולנית. אני זוכרת חורף אחד כשהוואדי היה מלא מים וגועש הם קפצו למים הקרים וקללו בפולנית. כשבאנו הביתה וחזרנו על הקללות נענשו על ידי ההורים.

לידם גרה משפחת זיסקין. האבא היה קצב והיה לו אטליז ברעננה. לאמא קראו חיה השחורה כי היו לה שערות שחורות. היה להם בן פנחס שהיה נורא שמן וקראנו לו פנחס השמן. ממול לבית שלהם היתה חורשה של עצי חושחש, שם האדון זיסקין היה קושר פרות ושוורים. לפעמים הפרות היו משתחררות ויוצאות לטייל ברחוב. פעם אחת השתחרר שור. אף אחד לא הצליח לתפוס אותו כולם ברחו לבתים. אבא שלי שב מהעבודה להפסקת צהרים ופגש את השור. לא יודעת מה הוא עשה אבל הוא הצליח להשתלט עליו ולקשור אותו. מאז הוא היה בעיני הילדים גיבור.

בשכנות לחורשה גרה חיה הלבנה. בגלל שהיא הייתה בהירת שער. לבעלה קראו מונק. הם היו חשוכי ילדים דברו רק אידיש ופולנית. הם מאד אהבו ילדים והיו חברים טובים של הורי.

אנחנו היינו השכנים שלהם וממולינו גרה משפחת פיירברג לימים הם שינו את שמם ללהבי.

שמואל האבא היה חקלאי שגידל בוטנים וירקות בצד המערבי של רעננה. ברנה האמא הייתה עקרת בית. היו להם שני ילדים רפי הלבן בגלל שהיה בלונדיני היה בגילי ואהובה שהייתה חברה של אחותי דינה. הם היו ממוצא רומני ולמדו אותנו לאכול חצילים, איקרא. היה להם רדיו וכל יום בשתיים בצהרים ישבנו מול הרדיו לשמוע את התכנית "פינת הילד " בעריכת אסתר סופר. בעונת הבוטנים שמואל היה לוקח אותנו לשדות לאסוף בוטנים ומשלם לנו . אני הצלחתי לאסוף תמיד הכי מעט.

לידם גרה משפחת בג. האבא עבד במשרד החקלאות לאמא קראו חיה הג'ינג'ית והיא גדלה עיזים. לבן קראו קובי והוא בגילי ולבת ורדה שהייתה גדולה. לידנו גר דב. הוא היה לבד. זוכרת שהיה לו בן. הוא גידל אווזים. היה לו אופנוע גדול שלפעמים הוא לקח אותי לסיבוב עליו והוא היה צייר. שם את קאן הציור בחצר ומצייר. לפעמים הוא שחרר את האווזים לחופשי ואז כולנו ברחנו לבתים. הם היו רודפים אחרינו ונושכים.

ליד דב גר גורי שהיה חבר של אחותי שרה. וליד השער הכניסה למלון גרו שתי משפחות נדמה לי שהן היו אחיות. משפחת מירסקי שהיה להם בן בגילי רפי השחור וברי שהיה חבר של אחותי שרה. היו להם לולים גדולים של עופות. בר היה בן יחיד ושובב גדול. פעם הוא הצית את הווילונות בבית. פעם שתה נפט.

מאחורי הבית של רפי השחור היה שטח ריק שבחורף צמחו בו המון פרחי בר.

מאחורי הבתים לכוון מערב היו פרדסים בהם טיילנו , שחקנו וקטפנו. בלילות הסתובבו שם תנים שיללו והתקרבו אל הבתים ללולי התרנגולות כדי לתפוס תרנגולת או אווז. זכור לי תן אחד שהיה מגיע בלילה לתוך החצר שלנו ומתיישב מתחת לחלון ומיילל. זה היה ממש מפחיד. כשאמא שלי הלכה בלילה לאסיפת הורים בגן או בבית ספר היא תמיד הלכה עם מקל כדי להגן עליה במקרה שתן יתקיף אותה.

גן הילדים היה בגן ויצ"ו שנמצא במרחק של כעשרים דקות הליכה. היינו הולכים בבוקר כל הילדים כשאחת האימהות מלווה אותנו. היינו צריכים לחצות את רחוב אחוזה הסואן.

מהגן אני זוכרת שיום אחד החלטתי לאפר את הבנות. הכנסתי אותן לשירותים וצבעתי אותן בצבעי שמן שציירנו איתם. הגננות קיבלו חום. לגננת קראו חיה הגננת והיתה לה עוזרת. בבוקר אכלנו פרוסות לחם שחור מרוחות במרגרינה. כל הילדים ידעו שהנשיקה של הלחם שלי וחסר היה למי שלקח לי. כל יום שישי היינו צריכים להביא כסף תרומה לקרן הקיימת. היה טקס שכל ילד נכנס ושם את הכסף בקערה.

בית בספר היה ממלכתי א' ברעננה ששכן במרכז המושבה. הלכנו כל בוקר כמעט חצי שעה כל הילדים מהרחוב בקבוצה אחת וכך גם חזרנו. חצינו מגרש ברחוב רבוצקי כדי לקצר ותמיד פחדנו שניתקל בנחש. בדרך עברנו ליד החנות ספרים של פביאן שם קנינו פרסים לאוסף ודוכן שמכר קנה סוכר בכמה פרוטות אותו לעסתי בהנאה.

שחקתי במשחקי ילדים: דודס, משחק של מקלות וקופצים ביניהם, חבל, קלאס וקלאס בובה, זריקת סכין: מציירים מעגל מחלקים אותו לרבעים וצריך לפגוע עם הסכין באמצע הרבע.

אהבה מיוחדת הייתה לי לגינון. אבא שלי שנמאס לו שאני הורסת לו את הגינה הקצה לי פינה בחצר. תקעתי ענפים מהגדר חיה של השכן וגיליתי שהם הכו שורש וצמחה לי גדר סביב הגינה. קראתי לקובי רפי השחור ורפי הלבן וביחד יצאנו לשדה הבר ועקרנו כל פרח שפרח והעתקתי אותו לגינה. אירוסים, כלניות, עיריות, נרקיסים.

הייתי שובבה מאד גדולה וכל פעם המצאתי משהו. מאחר שאבא שלי היה חולה ניקיון ששטף פעם בשבוע את הקירות מבחוץ. ובגינה לא צמח שום עשב ותמיד היא הייתה מגורפת. פעם אחת ארגנתי את הילדים ואכלנו בוטנים באמצע הגינה ומילאנו אותה בקליפות. פעם הכנו קציצות מבוץ והעפנו על הקיר. פעם ארגנתי את כולם וציירנו גרפיטי על הקיר. כמובן שחטפתי עונש מאבא שלי שזעם וכעס. אבל ידעתי שאחטוף.. התחבאתי בין השיחים כל השכונה חפשה אותי ורק אחרי שאבא הבטיח שהוא לא יעניש יצאתי.

בל"ג בעומר עשינו קומזיץ בחורשה של החושחש. פעם רפי הלבן הביא לנו קפה נמס. קפה נמס לא היה בארץ ורק מי שקיבל חבילות מאמריקה היה לו. אמא שלו ברנה התפלצה כשהיא ראתה אותנו עם הנס קפה.. ערכנו תחרות קליעה למטרה עם חץ וקשת וקובי ירה את החץ ישר לעורף שלי. בפעם הראשונה שאכלתי תפוחי אדמה מהמדורה סיימתי במרפאה בשטיפת קיבה ומאז אני לא נוגעת בתפוחי אדמה מהמדורה.

בכתה ב' סוף כל סוף הצלחתי ללמוד לרכב על אופניים. היו לי אופניים גבוהות שאבא שלי הביא מגרמניה. החלטתי לעשות תחרות מול הבנים. להגיע מהרחוב המקביל רחוב רבוצקי שהיה תלול ובאמצע פניה לרחוב שלנו. התחרות הייתה עם רגליים על הכידון. הבנים הצליחו לעשות את הסיבוב אני פספסתי ועפתי לתוך שדה. האופניים התרסקו לחלקים וחטפתי פציעה בפנים. הבאתי לאבא שלי חלקי אופניים. מהפציעה נשאר לי סימן ורק כשהייתי בהריון עם אבא שלך נותחתי והורידי לי את הסימן.

יום אחד החלטתי שהולכים לקטוף סברס. יצאנו עם כדי חלב ומקלות. חזרתי שכולי מלאה קוצים. אבא שלי ישב שעות לשלוף לי את הקוצים מהפנים והלשון.

במבצע קדש האבות לפני שגויסו חפרו שוחות בחצר שם השתופפנו כשהייתה ההתקפה על קלקיליה. אחרי המלחמה אבא שלי חפר שוחה בכל החצר סביב העצים. מילא אותה באבנים כיסה והזרים את מי ביוב לתוכה. לא היה ביוב מרכזי. היו בריכות בכל חצר ומיכלית הייתה מגיעה מדי פעם לרוקן. כך הוא פתר את הצורך במיכלית וזיבל את העצים. הפירות שגדלו היו ענקיים ואנשים מהאזור באו לראות ולקנות. כל השכנים עשו כמוהו ויצא לנו שם של מגדלי אפרסקים ענקיים.

המלון שהיה בהתחלה מוצלח התחיל להפסיד. אחרי מבצע קדש הפסיקו להגיע אורחים ולערוך מסיבות. הבעלים החליטו למכור אותו למשרד הסעד שהפכו אותו למוסד לילדים חולים בשיתוק וילדים שסובלים מפיגור. אנשי הרחוב התנגדו. ערכו אסיפות הזמינו עיתונאים, כלום לא עזר. יום לפני שהביאו את הילדים הם כרתו את עצי החושחש וחסמו איתם את שער המלון. ביום שהביאו את הילדים הגיעה משטרה אספה את כל הגברים ואת ברנה, בעלה שמואל היה בשדה,למשטרת כפר סבא ושם עכבו אותם עד שכל הילדים והצוות הרפואי הגיעו.

ההורים לא הסכימו להמשיך ולגור ברחוב. משרד הסעד קנה את כל הבתים למגורים לאנשי הצוות. כל השכנים התפזרו. אנחנו שהיינו אחרונים לעזוב עברנו לרמתיים. רפי הלבן נשאר ברעננה. קובי עבר לשדה חמד. רפי השחור נדמה לי לפתח תקווה. הבתים נהפכו לחלק מהמוסד "מוסד שקמה" ובזה תם רחוב פיתוח.

המצגת של אופק ורבקה

הזוית האישית

סבתא רבקה: זכיתי לחוויה משותפת עם נכדי, אופק, אחד מתשעה נכדים. זמן איכות שלא תמיד זוכים בו. זו הייתה הזדמנות לספר לאופק על פרק בחיים, מההיסטוריה האישית שלי, שכנראה תרם לי למי שאני היום. הכרתי נכד מאד נבון, סקרן, שרוצה לשמוע ולדעת.

אופק הנכד: זכיתי לשמוע דברים שלא ידעתי על סבתי ומאד הסתקרנתי וגליתי שסבתא הייתה ילדה שובבה בדיוק כמונו וגם שמחתי לגלות על עולם המשחקים של פעם.