מאגר סיפורי מורשת

ילדותי מתחילה בתקופת המלחמה ואני בת חמש. בשנות הארבעים כל מוסדות החינוך כולל גני ילדים של הקהילה היהודית היו מרוכזים בחצר בית הכנסת. שם, עם פרוץ המלחמה בשנות ה-40, אנטישמים וחיילי הצבא הגרמני היו אוספים את היהודים פעם בשבוע בחצר בית הכנסת של הקהילה ומרביצים להם מכות. אני זוכרת שאבי היה מגיע הביתה כפוף ומוכה מקבל טיפל מיידי וכל שבוע הדבר חזר על עצמו. התמונה הכי בולטת מאותה תקופה הייתה ביקור של חייל גרמני שיכור בתוך הבית. הוא ירה אחרי אבא שלי ואני התחלתי לרוץ והחזקתי את המגף של הגרמני כשהוא המשיך לירות. בסופו של דבר הוא נפל ויצא החוצה. ככה עשו ליהודים באותה תקופה. בכיתה ד' עברתי לבוקרשט.

הפלישה של הגרמנים לרומניה, עם הסבל המאורגן של היהודים, הסתיימה בגמר הסכם השלום בין הרוסים לגרמנים בשנת 1944. עברנו לבוקרשט כי מצבנו הכלכלי היה טוב ופחדנו שיקחו לנו את כספנו.  בבוקרשט הקומוניסטים אסרו על פתיחת חנויות כעצמאי, אבל אדם שהיה סוחר נודד כלומר נע ונד עם מרכולתו, יכל להתקיים ולא להיות נרדף עי המשטרה הכלכלית. המשטר הקומוניסטי אוסר מסחר עצמאי אלא רק מסחר רק מאורגן ע"י קבוצות אנשים. אם אתה מעוניין במסחר עצמאי כמו במשטרים קפיטליסטיים, אתה לא יכול. עוקבים אחריך וכל פעם אתה נעצר מחדש אם פתחת עסק עצמאי. ובאמת אבא שלי יצא שבוע לפני העלייה לארץ ממרתף של המשטרה כעונש על מסחר עצמאי. הוא עסק בסחר בטקסטיל, בדים והייתה לו חנות בדים תקופה מסוימת. הוא היה סוחר מאוד טוב. הוא כל פעם היה נתפס והיו סוגרים אותו במרתף הוא מכר וקנה סחורות. אנחנו היינו מחכים לאבא בכליון עיניים שהיה מגיע מימי המסחר למה יהודים התעסקו במסחר ? עד לנפוליאון, היה להם אסור להיות באוניברסיטאות או במקומות לימוד אחרות וזאת עד שהיה נומרוס קלאוס כלומר מספר מסוים של יהודים מתוך האוכלוסייה קבלה אישור ללמוד ואז חלק הלכו ללמוד. עד שהיה מותר להיכנס כבר לאוניברסיטאות גם ליהודים, עד אז הם עסקו במסחר.

בינתיים התחילה האפשרות לעלות לישראל. אבל אני בינתיים כילדה צעירה בבית ספר תיכון, הרגשתי את העקרונות היפים של המשטר הקומוניסטי ולא את העקרונות הרעים. אהבתי את חיי התרבות בעיקר, המדינה סיפקה לי מידע לטעמי של תיאטרון, קולנוע, ספרים. ברומניה אחרי השואה, המשפחות היהודיות הרומניות שלא סבלו כמו באזורים מסוימים (למשל אזורים בגבול עם הונגריה או טרנסילבניה) שיכנו אצלם ילדים יתומים שנותרו ללא משפחות אחרי השואה וזאת עד לעליה לארץ, זה נעשה במעורבות הקהילה היהודית כמובן. גם אצלנו היו שני ילדים יהודים עד שהעלו אותם לארץ והם היו אצלנו כחצי שנה עד שעלו לארץ. בעלי נפגש שנים אח"כ עם הילד שגר אצלם, הם נפגשו פה בארץ.

ברומניה אחרי המלחמה, המשכנו לעסוק במסחר. כל יהודי בעל חנות, היה מחויב לתלות שלט על הדלת בחוץ, "חנות של יהודים". הוא היה חייב לשים את השלט. מכיון שאסרו על היהודים להיות בעלי חניות, אז היהודי היה מכניס איזה רומני כבעלי החנות כך שהחנות תהיה על שם הרומנים. הגרמנים היו נכנסים לחנות כמו במלחמה והיו מרביצים מכות.

בבית ספר שלנו היינו פעילים בתנועות נוער. אני וחברה היינו אחראיות על עיתון הקיר של בית הספר. יום אחד פתחנו את קופת הרשמים של העיתון ומצאנו פתק: "שונאת את כל היהודים במיוחד את אווה וטניה". הייתי ב- יב' והרגשתי שילדות בנות 18-17 מקרינות שנאה אנטישמית לכל מה שלא נוצרי. הבית ספר התיכון של חטיבה עליונה י' יא' ו יב' היה בניין מפואר עם אולם מיוחד לענייני הטבע, בגיאוגרפיה היו לנו מפות ענקיות שיכלו להראות לנו איפה יש נפט. למדנו 3 שפות: רוסית אנגלית וצרפתית. היה צריך לבחור בין גרמנית לאנגלית והיות שלא רציתי ללמוד שפה זו למדתי בתיכון אנגלית. בתקופה של הקומוניסטים היה נהוג בכל 1 למאי ונובמבר שהיו תקופות חשובות אצל הקומוניסטים. היינו מפגינים ואני ניגנתי על האקורדיון. לא למדתי אקורדיון עם מורה אף פעם למרות שהיה מורה אצלנו שהיה הכי טוב בבוקרשט. וההורים שלי לא רצו שאלמד. הייתי מאלתרת וככה הצלחתי לנגן.

למדתי לבד לנגן על אקורדיון והייתי מלווה את ההפגנות שהיו עושים ברומניה. "פרולטריון", "אינטרנציונל", כולם שרים ואני בצד עם האקורדיו. אלו היו הפגנות בעד הקומוניזם, וזו תקופת תעמולה בעד הקומוניזם. התעמולה היתה מאוד מקובלת במשטר טוטליטרי. כשיש דיקטטור הוא מגייס את כל העם כדי לחזק את הדוקטרינה, דאז' היה אז הדיקטטור.

מבחינת חיי תרבות היות ורצו לחנך את העם אני חושבת שלא היו כמעט אנאלפביתים בין היתר כי התיאטרון, המוזיקה וכל ענף האומנות היה זול ובמחיר שווה לכל נפש כך שאנשים צרכו הרבה תיאטרון. כך , כל יום הייתי הולכת לסרטים. בעיקר הרוסים הכניסו סרטים עם ביוגרפיות של ורדי, בוסולסקי, כל הקומפוזיטורים והסופרים. כך חינכו אנשים לתרבות.

העלייה לארץ

האומות המאוחדות הסכימו שתקום לאחר השואה מדינת ישראל, מדינה ליהודים, ואנחנו עלינו לארץ בשנת 1952. היו אז בארץ בערך 60,000 תושבים והגיעו בבת אחת 2 מיליון עולים.

בכלל לא ידעתי דבר על ישראל, אפילו לא ידעתי לזהות את האותיות של המילה, כי גם הסידור תפילה של הוריי מבית, היה ברומנית. לא היתה בבית שום מודעות לישראל, היינו חלק מהחברה הרומנית. אבא לא יכל להשיג פרנסה אז רצינו לעלות לארץ בגלל פרנסה.

ברומניה באותה תקופה החינוך באוניברסיטה היה בחינם ולא רציתי להפסיד זאת.

בארץ באותה תקופה המגורים היו במעברות. הגענו למעברת בית שמש הר טוף. השתכנו בפחונים אבל היות והמעברה היתה רחוקה מעיר שאפשר להתפרנס בה, אז בקשנו לעבור לעיר שמשפחתנו בפתח תקוה חיה. שם המעברה היתה אוהל לשתי משפחות. הבוץ היה עד הברכיים, שיטפונות, המיטות היו שוקעות בבוץ. לאט לאט אבי התחיל להתפרנס מפתיחת קיוסק למכירת צעצועים לילדים. ואני עם תעודת הבגרות שלי הצלחתי דרך לשכת העבודה להשיג עבודה בחלוקת עיתונים על אופניים ומכירת ספרים בחנות.

את השרות הצבאי עברתי בקרבת מגורי הוריי בפתח תקוה, ועם נישואיי אחרי שנתיים של צבא עברנו לגור ברמלה. גרנו במגורים של מחסני דירות ערביות בגלל זה שרצינו לבנות את עצמנו לפרנסה.

הזוית האישית

חווה: תיעדתי עם הנכדה והנינה שלי גלי. זה דבר שמאוד מאוד מחמם לי את הלב שזכיתי לספר את הסיפור הזה לנינה שלי במוח צלול ובבהירות סבירה.

רוית הנכדה: שמחתי מאוד. זה חשוב שהסיפור יישמר, יהיה מתועד וזה מעניין ומרגש.

הנינה גלי: שמחתי מאוד שסבתא רבתא הגיעה לבית הספר שלי.