מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1950 ב-29 לאוקטובר, בבית החולים הסקוטי בטבריה. שהיום הינו בית מלון יוקרתי.

בתמונה אני באמצע ומשני צידי אחי ואחותי

באותם ימים הגיעו לארץ הרבה עולים מאירופה ומארצות ערב ובארץ לא היה מספיק אוכל לכולם, התקופה נקראה תקופת הצנע ומזון היו מקבלים כנגד תלושים.

החיים בקיבוץ

להורים שלנו היה רק חדר אחד קטן עם שירותים ולא היה מקום לילדים אז כל הילדים גרו בבית ילדים. בבית הילדים הייתה מיטה לכל ילד ובכל חדר היינו ארבעה ילדים אכלנו שתי ארוחות באחד החדרים שהיה חדר האוכל, אליו הייתה מטפלת מביאה את ארוחת הצהריים והבוקר. היינו חייבים לאכול כל מה שנתנו לנו בצלחת ולפני הארוחת צהריים המטפלת הייתה עוברת עם בקבוק של שמן דגים וכל ילד היה מוכרח לבלוע כף מהנוזל ה"מגעיל". דוגמא נוספת לחובת האוכל – כל ילד היה מקבל קובייה קטנה של חמאה שאותה היה חייב לאוכל (עם לחם או בלי כלום). אני לא אהבתי חמאה, אז היו נותנים לי את החמאה שאני אקח הביתה ובבית אמא הייתה מערבבת את החמאה עם קקאו וסוכר והתקבל ממרח שוקולד. יש לדעת שבאותם ימים גם לא היה מקרר בבית ובטח שלא היה לנו שוקולד בבית.

בבית הילדים לא היו לנו בגדים אישיים שלנו, הבגדים היו משותפים לכל הילדים. כל המכנסיים היו בצבע כחול והנעליים היו נעלי עבודה, הכביסה הייתה נעשית במכונות גדולות במכבסה והבגדים היו מחולקים לבתי הילדים לפי סימון מיוחד של כל בית. אחותי הגדולה תפרה לי שמלה לבנה עם רקמה מקדימה והשמלה נמסרה לבית הילדים וכל הבנות יכלו ללבוש אותה כשנסעו לחופש "בעיר הגדולה" עם ההורים.

לינה משותפת

כפי שציינתי היינו ארבעה ילדים בחדר ובכל בית הילדים היינו שישה עשר ילדים. כל יום אחר הצהריים בשעה ארבע היינו הולכים לבית ההורים ומבלים איתם ואוכלים ארוחת ערב בחדר האוכל של הקיבוץ. בשעה שמונה בערך, ההורים היו מלווים אותנו ומשכיבים אותנו לישון במיטתנו. ומה עושים ילדים שכל המבוגרים הולכים? עושים שטויות כמובן. למשל, מתפלחים לסרט שהיה על הדשא הגדול (היה לוח מאוד גדול על הדשא שעליו הקרינו סרטים).

כמובן שזה היו סרטים לא לילדים ואני זוכרת שפעם האחת התפלחנו לסרט "הירושימה אהובתי" שהציג את ההפצצה האטומית על הירושימה ביפן. תמונות הזוועה ליוו אותי אחר כך כל הלילה. לא נכון להגיד שהיינו לגמרי ללא מבוגרים מכיוון שהייתה שומרת לילה שהייתה מסתובבת בין בתי הילדים ובודקת מה קורה בהם. ברבות השנים התקינו אינטרקום שחסך לשומרת הליכה והילדים יכלו לגשת לרמקול ולקרוא לשומרת שתגיע אם הם היו צריכים עזרה.

באזור בו גדלתי (עמק הירדן) חם מאוד בקיץ, לפעמים מגיע ל-45 מ"צ, אבל באותם ימים לא היה מזגן ואפילו לא מאוורר וגם לא הייתה בריכת שחייה, אז איך מתקררים? הולכים לתעלות ההשקיה של השדות שהיו מבטון ומים זרמו בהם ואנו היינו משתכשכים במים האלו. בצהריים היינו מרטיבים סדין, שמים על הרצפה ועל זה שוכבים (המים שמתאדים מהסדין מקררים את הסביבה). בלילות היינו מוציאים את המיטות לדשא, אלו היו מיטות ברזל עם צינורית בצד של הראש ובצד של הרגליים, אל צינוריות אלה היו מכניסים מוט T ומעל שני המוטות פורסים כילה שהייתה מגנה עלינו מפני היתושים (החוויה הזאת זכורה לי כחוויה כיפית).

כיתה א'

בכיתה א למדנו בקיבוץ בתוך צריף ומאחוריו הייתה חלקת אדמה קטנה בה עשינו ערוגות וזרענו בצל ירוק. הבצל הזה שימש ככיבוד בקבלות השבת שנערכו בכיתה, היו מביאים לחם מהמאפיה שהייתה בקיבוץ ומורחים חמאה ועל החמאה בצל ירוק קצוץ ואני אישית ממש אהבתי את זה. זכורות לי שטויות שהיינו עושים בגיל זה, (באותם ימים לא שמרו על הילדים כמו היום) היינו מביאים מזרון מהיכן שהוא ואז מטפסים לגג של הצריף וקופצים על המזרון.

מבצע סיני

המבצע פרץ בדיוק ביום ההולדת השישי שלי. באותו לילה העירו אותנו ממיטותינו בבית הילדים ולקחו אותנו למקלטים מתחת לאדמה וכל האנשים היו במתח ופחדו. במקלטים היו דרגשים ועליהם היינו צריכים לישון. אני זוכרת שהיינו חייבים לכסות את כל החלונות בניירות על מנת שבערב תיהיה האפלה. המקלטים לא היו זרים לנו מכיוון שקיבוץ מסדה נמצא במשולש הגבולות: ירדן, סוריה וישראל. יש לזכור שלפני מלחמת ששת הימים רמת הגולן הייתה בשליטה סורית. הסורים נהגו לירות פגזים על החקלאים שעבדו בשדות, ישראל הייתה מגיבה ביריות בפגזים כנגד, התותחים של ישראל היו מוצבים ברכס פוריה והיו לידם גם זרקורים (פנסים) ענקיים, כאשר היה אירוע בלילה היינו יושבים על המקלטים ורואים את חילופי האש בין סוריה לישראל והמראה היה מרהיב, במיוחד שראינו את הפנסים הגדולים מאירים את רמת הגולן.

מלחמת ששת הימים

עד 1965 היה במדינת ישראל ממשל צבאי, המשמעות היא שלערבים אסור היה להגיע לאזורי הגבול ובכללי היו להם הרבה הגבלות. הקיבוץ שלי (מסדה) היה באזור "אסור כניסה לערבים" ובשנה זו ביטלו את ההגבלות והערבים יכלו להגיע גם לאזור שלנו.

במאי 1967 נאצר הכריז על סגירת מיצרי טיראן ומדינת ישראל שהייתה בגבולות 1967 נראתה מאוימת מכל הכיוונים, וגם היו חששות מערביי המדינה. באותם ימים חלקם, היו בטוחים שהנה מדינות ערב הולכות לחסל את מדינת ישראל. מתח רב שרר בין התושבים במדינה, מכיוון שהקיבוץ שלי נמצא ליד מפגש הגבולות: ישראל, סוריה, ירדן. הגיעו אלינו הרבה חיילים וחפרו תעלות רבות בחצר הקיבוץ.

באותם ימים אני הייתי בכיתה י'א 

תפקידי היה לשבת במקלט המפקדה בתורנות ליד הטלפון. אני זוכרת שהייתי שאננה למדי כמו כל נערה שאין לה ילדים או מחויבויות אחרות אבל ההורים נראו לי מודאגים.

בבוקר ה-6 ביוני הגעתי למקלט בשעה שש בבוקר להתחיל את משמרת עבודתי, ובשעה 06:45  צלצל הטלפון ואני שומעת את מפקד החטיבה אומר לי "תמסרי למפקד של היישוב שחיסלנו את חילות האוויר של מצריים, ירדן וסוריה". באותו רגע חשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות?! עם זאת דאגתי במידית להודיע למפקד של היישוב את ההודעה. כשהוא הגיע למקלט המפקדה הוא הודיע לי שאני משוחררת מתפקידי ושהוא יישאר שם במקומי. הרגעים האלו נחרטו חזק בתודעתי עד היום. בהמשך העבירו את כל הילדים לגור במקלטים ואני צורפתי למקלט של ילדי הגן. המקלט היה מתחת לאדמה, היה לו גג מעוגל ובצדדים היו דרגשים בשתי קומות והיה ריח טחב חזק.

הדבר ה"טוב" היה שמהצבא קיבלנו פחים של שוקולד "השחר" (לנו שלא היה שוקולד באותם ימים זה היה נפלא לקבל את זה). כמובן שכבר בערבו של היום הראשון במלחמה, הבנתי כיצד מדינת ישראל השמידה את חילות האוויר של המדינות מסביבה. לקראת היום האחרון של המלחמה אמרו לי במקלט של הגן שאני יכולה לקחת חופש, העדפתי לא ללכת למקלט אחר אז הלכתי לבית ההורים ונרדמתי. התעוררתי בשש אחר הצהריים ואני מסתכלת על רמת הגולן וכולם מדורות מדורות ואומרים לי שנגמרה המלחמה. בערב כולם שמחו על סיום המלחמה אבל השמחה הייתה מהולה בעצב על מותם של כמה מהאנשים שהכרתי ונהרגו במלחמה.

כעבור כמה שבועות, הכיתה שלי יצאה לטיול בירושליים. המדריך שלנו שלחם בגבעת התחמושת, הביא אותנו אליה, המראה גם כן היה טראומטי בשבילי כיוון שעוד לא הספיקו להוציא משם את כל שרידי הצבא הירדני.

האופוריה הקיפה את כל המדינה ונשארה עד מלחמת יום כיפור, הייתה הרגשה שאי אפשר לנצח אותנו. למרות שבאזור שלנו הייתה מלחמת ההתשה.

בשנת 1972 התחתנתי עם יוחנן מבית זרע. ביולי 1973 נולד בננו הבכור בן עמי וכעבור שלושה חודשים פרצה מלחמת יום כיפור והזאטוט עבר לישון במקלט.

המקלט בו ישן בן עמי במלחמת יום כיפור

בדצמבר 1973 עברנו לקיבוצו של יוחנן ולקראת סוף 1974 נולד לנו גם ג'ינג'י מקסים ומתוק שקיבל את השם יואב והוא אבא של עידו, אלון ואיילת.

ועכשיו יש לנו ארבעה ילדים ושישה נכדים (שלושה בנים ושלוש בנות) שנותנים את האושר והאור לחיים.

הזוית האישית

שרה יסעור: היה נחמד מאוד, כיף להעלות זכרונות ונעים היה לי לפגוש את דולב.

דולב: היה לי נחמד מאוד לתעד את סיפורה של שרה, למדתי הרבה מאוד.