מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

גדלתי בקיבוץ בארות יצחק בנגב קרוב לעיר עזה. בגיל 4 פינו אותנו מהקיבוץ אחרי שפרצה מלחמת השחרור.

אכלנו בחדר אוכל, כיבסנו במכבסה של כל הקיבוץ. גרנו  בדירה עם שני חדרים. והיה בקיבוץ גם בית כנסת. בשנת 1948 כשפרצה מלחמת השחרור, הקיבוץ הופגז בצורה, שלא היה אפשר  להשאיר את הילדים במקום, ולכן פינו את הילדים והאמהות צפונה לכיוון תל אביב. הנסיעה הייתה במשוריינים. בגלל המלחמה רק לאחר שנה וחצי בגיל חמש וחצי ראיתי את אבי. לאחר נדידות הגעתי ל"וילהלמה", אחרי שאי אפשר היה לגור בקיבוץ שהופגז ונהרס לחלוטין מ"וילהלמה" עברנו לבארות יצחק ליד נחלים, זה היה ישוב הקבע והוא נקרא בארות יצחק על שם הקיבוץ שהופגז.

לאמי קוראים יהודית, ולאבי קוראים נפתלי. ישראל ויאיר היו אחיי, אני הבכורה. אימא, הייתה טבחית במטבח של הקיבוץ הרבה שנים, לעת זקנה היא עברה לעבוד במחסן בגדים. במשך היום היא עסקה בבישול לכלל הקיבוץ. היא הלכה לעבודה בחלוק, ובערב לבשה מכנסיים וחצאיות (לילדים בקיבוץ היו "בגדי בוקר" ו"בגדי ערב") והיה "בגדי שבת".

אבא, נפתלי. 50 שנה הוא היה מורה לזמרה, התעמלות ציור ומלאכה, כשאבא שלי היה חוזר מהעבודה, הוא היה מביא לי בקבוק משוקולד עם יין בפנים. בשבתות אכלנו בחדר אוכל, ועשינו קידוש ביחד עם כל האנשים שהיו בחדר אוכל, עד היום יש להם מפגשים כאלה בבית כנסת, במועדון, בטיולים, בסעודות וכו'. ביום יום  הם לקחו מחדר האוכל מצרכים.

בילדותי חברי היו ילדי הכיתה והילדים מהקיבוץ.המשחקים ששיחקנו היו קלאס, חמש אבנים, דודס, גולות ועוד…. בשעות הפנאי שיחקנו, עשינו שיעורי בית, והלכנו לספרייה. וכל יום בארבע היינו בבית הילדים, ובחמש אכלנו עם ההורים.

למדתי ביסודי בבית ספר בבארות יצחק מכיתה א' עד כיתה ח' ואז בתיכון למדתי בקיבוץ "יבנה". פעם בשלושה שבועות חזרנו הביתה, ביום שישי חיכינו לאוטו ירוק בהיר שיחזיר אותנו הביתה לשבת. במוצאי שבת התקשינו לחזור לתיכון. את המורה לאנגלית מאוד שנאתי ובכל פעם שהיה רעש בכיתה היא צעקה שקט באנגלית. העונשים  שנתנה היו לצאת החוצה או להעתיק פרק בתנ"ך. לא הייתה לנו תלבושת אחידה. מאוד אהבנו את המורה לטבע, לא אהבנו את המורה לחשבון. היו לנו מסיבות לראשי חודשים. ימי הולדת חגגנו בשעות אחרי הצהריים.  המורה גם השתתפה במסיבות. המורה שאהבתי במיוחד היה יצחק ברדח הוא דאג לכולם שהכל יהיה בסדר, הוא הקדיש המון זמן לשיחות אישיות עם התלמידים. לא אהבתי חשבון, אנגלית והיסטוריה.

ואחרי בית הילדים היינו אוכלים בחדר אוכל, ובתיכון אכלנו גם כן כולנו בחדר אוכל. המאכל האהוב עליי היה מקרוני אדום ובשישי היה חביתה מקושקשת, ובסופי שבוע היו שמים לנו על הכרית שתי קוביות שוקולד וביסקוויט אחד זה היה נקרא 'חבילת שבת'.

אני זוכרת שהייתה ילדה בשם חנה, שלסבתא שלה היו לה המון עדשים בבית, וידענו איפה היא שמה את המפתחות של הבית. ובהפסקות הלכנו לבית שלה  ולקחנו עדשים מהקופסאות עד שהיא גילתה, כי היא שמה לב שכל פעם נעלם לה עוד קצת ועוד קצת אבל זה לא היה כל כך משמעותי ולא עשו לנו כלום .אחרי הלימודים לא הלכנו הביתה. הלכנו לשדה לשתול כל מיני דברים. ועד היום אני לא סובלת שדה בגלל זה. לבן שלי יש שיר שהוא למד מאבא שלו ואנחנו שרים אותו בשמחות. קל מאוד לחבר לשיר מילים מתאימות. אבא שלי ארגן מסיבות בת מצווה ובר מצווה. הוא היה כותב את השירים והוא היה אחראי לזה.

כשהגענו לגיל מצוות קיבלנו שעון התחפושות שאני זוכרת שהיה סיוט זה שאבא שלי החליט שאנחנו צריכים להתחפש לפינגווינים וחודש וחצי לפני הוא כבר הכין את התחפושות לא יכולנו לראות משהו מתוך התחפושות הזאת היה פורים אחד שההורים שלי התחפשו לשח מט אבא שלי צבע את אמא שלי במשבצות שחור לבן וככה הם הלכו למסיבת פורים ובכלל אבא שלי היה משוגע על פורים ועל תחפושות לא היה דבר כזה אצלנו לקנות תחפושת מחנות אלא הכל היה מקורי שאנחנו הכנו

ועכשיו שנות העשרים אני זוכרת שבשנות העשרים האזנו למוזיקה של שירי מלחמה, שירים של להקות צבאיות, שירי ילדים , בעיקר שירי לכת. הזמרים האהובים עליי היו שושנה דמארי, יפה ירקוני, רוחמה רז, שולי נתן רקדנו הורה כולם אהבו וידעו לרקוד הורה הריקוד היה מתאים לכל השירים. רקדנו בכל מקום על הדשא בחוץ, בבתי ילדים כשהייתי ילדה לא הייתי בבית העם עם ההורים שלי גדלתי בבית הילדים, ושם רקדנו, שיחקנו ושרנו עם המבוגרים רקדנו במסיבות סיום שנה ובחגים

בעלה של מרים ביום חתונתם

הזוית האישית

סיפורה של מרים הרץ, תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.