מאגר סיפורי מורשת

הורי אבא נפתלי (איסלר) אילסר נולד בדורטמונד גרמניה ב1912.

אמא חנה (הני) לבית קוך אילסרנולדה ב 1908 בליסה לשנו פולניה  היום חבל ארץ השיך לגרמניה .

 

לאחר  שהייה בפלוגת עבודה בברלין עלו הורי ארצה ב-1934 ועם עליתם התאחדו עם חברי גורדוניה וינה ושמם היה קבוצת הגרמנים "מסד" ומקום מושבם היה בהרצליה.

החברים עסקו בעקר בעבודה בפרדסים בסביבה ובלמוד אורחות החיים והשיתוף בקבוץ בארץ ישראל. החיים במחנה בהרצליה ארכו 4 שנים מ-1934-1938נולדתי ב-1935 כילדה ראשונה במסד.

השם יעל נבחר באספת החברים, אחרי שאבא נתן כמה שמות לבחירה .נולדתי לפני הזמן ביום גשום וסוער כאשר הכביש הרצליה תל-אביב היה עדין בסלילה.כאמור אמי היולדת לא הספיקה להגיע בזמן לבית החולים, יצאתי לאוויר העולם בצריף דולף במחנה מסד, כאשר מיטה לתינוק לא הוכנה מראש הושכבתי בארגז תפוזים מרופד בצמר גפן.

הכשרה מקצועית והידע בטיפול בתינוקות עדין לא היה לחברים הצעירים ,ולכן שמשתי  כשפן ניסיונות (אפילו את חום המים לרחצה באמבטיה היו צרכים לשאול את אמי היולדת שהייתה אחות במקצועה בגרמניה.

כאשר הורי עלו על הקרקע בעמק-בית שאן ועסקו בבנין חומה ומגדלו ביבוש הביצות..העבירו אותנו הילדים לשנה לקבוץ גבע. חיכינו עם המטפלות עד שיבנה הבית הראשון  מבטון   כי החברים גרו בהתחלה בצריפים ואוהלים.

בשנת ב- 1938 תקופת המאורעות היה מסוכן בדרכים הן היו ממוקשות ולא סלולות,לכן הסיעו אותנו במשוריין כדי לבקר את הורנו בקבוץ מסד .

 

 

בגבע הייתי רק עם המטפלות, הילדים הפעוטים והתינוקות. הורי כאמור היו עסוקים בהקמת הישוב החדש.  אמי הייתה האחות היחידה במקום.בהתחלה הקיבוץ נבנה על גבעה בצורת חומה ומגדל, כאשר כל צריפי המגורים, חדר האוכל, המכבסה ומשק החיי היו בתוך החומה.

בגמר המאורעות התחיל המשק להתפתח-ונבנו בתי בטון כשיכונים לחברים. הירידה מהגבעה וההתפשטות לכיוון דרום אפשרה בניית משק חי גדול. וניסויים בכל מיני גידולים המתאימים לחום ולחיים המיוחדים בעמק בית שאן, ולאדמתו המלוחה.

החברים יבשו את הביצות ונטעו מטעי תמרים.היחסים עם הבדואים בסביבה,  בעקר עם שבט "סעד" היה טוב. הם סיפקו זבל לברכות הדגים וקני סוף מהירדן למפעל הסוף. אנחנו בתור ילדים היינו אורחים קבועים במפעל ופגשנו שם את הערבים.לעיתים גם הוזמנו לבקר במאהל שבט "סעד", הורכבנו על סוסים, התכבדנו בסוכריות. בקורינו משך את תשומת לבם של צעירי השבט, בעיקר השייכים הצעירים בחנו בעיון את הילדות שבינינו.באחד הביקורים של שייך צעיר בכפר רופין,(כך נקרא קבוץ "מסד"מ-1943 על שם ד"ר ארתור רופין כהוקרה למפעליו.)ניגש לאבי נפתלי שהיה מנהל מפעל קני הסוף, וביקש את ידה של ביתו בת ה-10 אבי נפתלי  התחמק מהעסקה  בטענה שיעל אמנם הילדה הבוגרת בן ילדי כפר רופין, אך היא  עדיין קטינה, ואין זה נהוג אצל היהודים להשיא בנותיהם בגיל זה .הבדואי ויתר על רצונו- והורי הפסידו "חתן".

מסוף כתה-א למדתי  בבית ספר המשותף  לקיבוצי עמק בית-שאן בנוה איתן בהתחלה נסענו בעגלה עם גלגלי ברזל,הנהוגה לסוסים. ויותר מאוחר כשנסלל  הכביש  ברכב ממונע. בנוה איתן למדתי-ו כיתות(כתות יסוד)ובתחילת מלחמת השחרור, כאשר הנסיעה הייתה שוב מסוכנת, אוהלי הבדואים לאורך הכביש, וכן מעוט ילדים ילדים גדולים.העבירו אותנו ללמוד בקבוץ גניגר כילדי חוץ.בגניגר למדנו 4 שנים. וחיינו במסגרת חברת ילדים גדולה לפני הצוהריים  למדנו, ואחר הצוהריים עבדנו במשק, במסגרת פלוגה של חמישה ילדים. ובערב רקדנו-היה כיף.

וב- 1.4.55 החלטנו להקים בקבוץ משפחה.   

נכתב בשנת 2005

מורה מובילה אילת שחק