מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבגדד עיראק' ביום כw בתשרי תש"ה יום שבת בתאריך 7.10.1944 בשעה אחת. נולדתי ובשנייה סבתה רבתא שלי נפטרה, נדם ליבה כאשר נודע לה שנולדה בת שלישית להורי וטרם נולד להם בן, שימשיך את השושלת.

אבי ז"ל היה רואה חשבון ושותף בחברה שעסקה ביצוא ויבוא סחורות מארצות שכנות ואירופה. אמי ז"ל התייתמה בגיל שלוש מאביה אשר נהרג במלחמת עולם הראשונה בצפון עיראק גבול טורקיה. דבר המוות נודע לסבתי מלוחמים שחזרו מהקרב ובישרו לה שבעלה וחיילים רבים גוועו ברעב וקפאו בשלגים, כך שלא נודע יום מותו ומקום קבורתו של סבי ז"ל. לימים סבתי ארזה חפציה וחזרה לגור בבית הוריה עם שלושת ילדיה. אמי ושני אחיה שגדלו והתחנכו בבית הוריה של סבתי ולא זכו להכיר את אביהם.

אמי סיימה את בית הספר התיכון וקיוותה שאימה תרשה לה ללמוד צרפתית ותוכשר להיות מורה. סבתי סירבה ושכנעה את אמי ללמוד מקצוע שמתאים לבנות והציעה לבתה ללמוד תפירה, בנימוק שכך לא תצטרך לצאת מהבית. (באותם זמנים לא היה מקובל שעלמה תצא מבית הוריה ללא לווי של מבוגר מבני משפחתה). במצוות אמה, החלה ללמוד תפירה סיימה בהצטיינות ופתחה בית ספר תפירה בבית סביה. ההיענות ללמוד תפירה אצל אמי, הייתה מעבר למצופה. בבקרים לימדה תפירה ובשעות אחר הצהריים קיבלה הזמנות מנשים לתפור להן חולצות, חצאיות, שמלות חליפות לפי מודלים מז'ורנלי אופנה אחרונה בצרפת.

להזכירכם! אנחנו מדברים על שנות השלושים במאה הקודמת, תחת שלטון מוסלמי. איזה אומץ היה לאמי, גזעית נכון ?

בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת נהנו יהודי עיראק מחיים טובים, אלה היו שנים של שפע כלכלי ופריחה תרבותית שהחלו במהלך שלטון המנדט הבריטי והעצימו בתקופת שלטונו של המלך פייסל בן חוסיין. בין השנים 1922-1933 יהודים רבים כיהנו במשרות בכירות, שופטים, שרים, אנשי תרבות, סוחרים והם השפיעו רבות בחוגי השלטון המוסלמי. החינוך העברי החל להיות נפוץ בעיראק ועתיד היהודים בארץ שני הנהרות הפרת והחידקל, נראה מבטיח ותקופת שלטונו של המלך פייסל נודעה בכינוי "תור הזהב" של יהודי עיראק. בשנת 1934 החל המהפך, התעמולה הנאצית החלה לתת אותותיה ובעקבותיה הורע יחס השלטונות כלפי היהודים שמצאו עצמם נרדפים ע"י השלטונות והאוכלוסייה המקומית, ללא מושיע מבחוץ. בשנת 1939 נישאו הוריי, באותה עת מעמד האישה היה נחות בארצות ערב, כאשר תפקיד האם היה לדאוג לצרכי בית וחינוך ילדיהם ותפקיד האב לפרנס את המשפחה. על כן, במצוות אבי, אמי הפסיקה ללמד תפירה.

התעמולה הנאצית המשיכה ובחג השבועות בחודש יוני 1941 נערכו פרעות ביהודים במהלכם נהרגו, ילדים, נשים וגברים. מציאות חדשה טפחה על פניהם של היהודים, החלומות והכמיהה להשתלבות בחברה המוסלמית התנפצו לרסיסים ועתידם בעיראק ארץ מולדתם, שוב לא נראה בטוח. על רקע זה יהודים רבים עברו לאנגליה ארצות הברית וקנדה וחלקם לארץ ישראל. תהליך העלייה של הקהילה נעשה באמצעות שליחים מטעם הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט. התנאי לקבלת אשרת "עזיבה" היה, לוותר על אזרחותם וזכותם של היהודים לשוב לעיראק. כרטיס לכיוון אחד. ONE WY TIKET.

המשפחות הורשו לקחת איתם רק שתי מזוודות לצרכים בסיסיים בלבד. כמו רבים אחרים גם הורי נאלצו לוותר ולהותיר אחריהם את ביתם ורכושם. בתקופת הרדיפות עזר להורי השכן. מוסלמי בשם אבו סעיד חברו של אבי. באחד הלילות הודיע לאבי שמחפשים אותו. על מנת שלא יפגעו במשפחתנו, סיכמו ביניהם שאבי יכין מסמך המאשר שביתנו נמכר לאבו סעיד ובכל פעם שהגיעו לביתנו שוטרים, אבו סעיד היה מסתיר אותנו מבעוד מועד במרתפנו, היה פורש שטיח על פתח הירידה למרתף מניח שולחן אוכל על השטיח שיסתיר את המעבר, משיב את משפחתו מסביב השולחן ומראה לשוטרים את המסמך שהבית שייך לו. לא פעם ניצלו חיינו בזכותו. ביום שעזבנו, אבי ניגש לשכננו אבו סעיד, מסר לו מפתחות הבית והמסמך המאשר שהבית כולל התכולה עברו לרשותו. "תשמור על הבית אחי היקר אולי באחד הימים אשוב". אמר אבי לאבו סעיד.

מאחר ואסרו על היהודים לקחת דברי ערך וזהב, הוריי הפקידו בידי אבו סעיד קופסה ובה תכשיטים, דברי ערך וחסכונות. לאבו סעיד הייתה משפחה בפרס ומדי פעם היה שולח את סלמה בתו לבקר, הוא קיווה שאולי בפרס תמצא חתן שראוי לה. לא פעם הגיעה גם לישראל. לכן הבטיח אבו סעיד כשתגיע סלמה לארץ, תשיב להוריי את הפיקדון. כמורה היה לה קל לעבור ממדינה למדינה.

אחרי תלאות וסבל רב, הטיסו אותנו לארץ הקודש וירושלים במבצע שנקרא "עזרה ונחמיה" בחודש מרץ 1950. לאחר הנחיתה בארץ, הסיעו אותנו במשאיות לישוב בשם עתלית. בתוך מבנה ישן קיבל את פנינו פקיד שהרכיב משקפיים עם עדשות עבות. משפחה אחר משפחה נקראה לגשת לפקיד ולמסור פרטים אישיים: מספר נפשות, שמות ותאריכי לידה מגדול עד קטן. שמות שלא תאמו לשפה העברית עוברתו. כך הוחלף שמה של אחותי נירן, לנאווה ושמי היה סמירה, החליפו לשולמית ולאחותי הנא החליפו לחנה. בסיום הרשום חילקו לעולים כריכים, פרוסת לחם מרוחה מרגרינה וריבת תפוזים, למבוגרים חילקו ספלי תה, אינני זוכרת מה חילקו לנו הילדים. בשעות ערב מאוחרת שוב העלו אותנו למשאיות הפעם לישובים שביקשנו. כך אמרו.

בטרם עלינו למשאיות נקראנו אחד אחר השני בשורה ורוססנו מכף רגל עד ראש. בזמנו לא ידענו במה רוססנו. לאחר שנים נודע שהחומר בו רוססנו נקרא די די טי. בשעות הקטנות של הלילה כאשר כל הילדים נרדמו הגיעו המשאיות למחנה אוהלים שנקרא "מעברת נחלת יהודה". אחת השכונות בתחום המושבה ראשון לציון. אנשי הסוכנות הסתירו מהעולים לאיזה אזור בארץ מתכוונים ליישב אותם, לכן הסיעו אותם בחשכה ולעולים לא הייתה אפשרות למחות או להתנגד. הורי ביקשו לגור בישובי השרון שם מתגוררים קרובי משפחתנו שעלו לארץ בטרם נוסדה המדינה. אולם בקשותיהם נפלו על אוזניים ערלות. כול העולים היו עייפים מהדרך שארכה שעות ודאגו לילדיהם הקטנים שנרדמו במהלך הנסיעה. כל משפחה שירדה מהמשאית נמסר לה מספר. היו שורות של אוהלי ברזנט בצבע חאקי. מספר האוהל שלנו היה 7 מוצב בשורה ראשונה. חזית האוהל שלנו פונה למזרח כיוון ירושלים, במערב כיוון יפו, בצפון כיוון עתלית וכיוון דרום המושבה ראשון לציון ורחובות.

כעדרים תועים התייצבו איש, איש בפתח ביתו, המומים ומודאגים מהבלתי נודע. דממה שררה, הגבר שנהג במשאית אמר, "אלה אוהלים שלכם". "אלוהים שלנו" ? חזרה אחריו נדיה אישה מבוגרת שהחזיקה בין כפות ידיה ספר תהילים ואת ראשה עטפה במטפחת שכיסתה את מצחה ועיניה. גברת, ענה איש הסוכנות באנגלית "לא אלוהים, אמרתי אוהלים, בית, בית". נדיה וקבוצת נשים שהצטרפו אליה החלו לבכות על מר גורלם, אימי נשענה על זרועו של אבי, חיבקה בין זרועותיה את אחי יחזקאל ודמעות נשרו על לחייה. באוהל שלנו היו 3 מיטות ברזל אבי הצמיד את המיטות וכולנו הצטופפנו כמו קופסת סרדינים ונרדמנו. השחר עלה, קרני שמש בודדות בצבצו מבעד לעננים, רוח קרירה נשבה ובישרה שהקיץ חלף והסתיו בפתח.

מסכנים הורי, נראה שלא נרדמו במהלך הלילה, עיניהם נפוחות, אדומות ועצובות, שניהם השתדלו שלא נחוש במצוקתם הפנו מבטם אלינו וחייכו, ביניהם דברו ברמזים כדי שלא נבין. עם בוקר הגיחה משאית מבין שבילי הכורכר ועצרה בחזית האוהלים ומתוכה הגיחו זוג, אישה וגבר "שלום וברוכים הבאים לארץ ישראל" אמרה האישה, הגבר בירך אותנו באנגלית, GOOD MORRNING. המבוגרים בינינו ענו. שלום עליכם. באותה עת מעבר לשביל הכורכר מתוך פרדס גבר רכוב על סוס התקדם לעבר המשאית, בירך את אנשי הסוכנות ואותנו. הוא פנה לעבר שני האנשים מהסוכנות ואמר להם: "קוראים לי אחמד אני שומר על הפרדס, ודובר שלש שפות עברית ערבית ואנגלית, אם תרשו לי אני מוכן לתרגם לעולים". האישה שלבשה בדומה לגברים, מכנסיים בגוון כחול וחולצה לבנה, הסכימה ודיברה איתו בלחש. לפתע אמרה, "אחמד יסביר לכם בערבית את זכויותיכם. אחמד מעט נבוך החל להסביר. כל משפחה תקבל פנקס ובו תלושים המיועדים לרכישת מזון, משפחה המונה 4 נפשות זוג ושני ילדים מגיע לה כיכר לחם. משפחות מרובות ילדים תקבלנה תוספת של 1/4 כיכר לכל ילד, לא נכללים תינוקות, להם נספק אבקת חלב. חבילה מרגרינה וקופסת ריבה מגיע למשפחות בנות ארבע נפשות, מלאי של אבקת ביצים אזל השבוע. הקשבתי ולא הבנתי את אופן החלוקה.

הילדים התאספו ברחבה הרחק מהאוהלים, הצטרפתי אליהם והתחלנו לשחק מחבואים, אספנו אבנים צבעוניות מבין אבני הכורכר, ערמנו חול לגל ענק, התגלגלנו, צחקנו והדי קולותינו נשמעו למרחקים. גם ילדיה של השכנה ברטה הצטרפו, ברטה התקדמה לעברנו והחלה להכין עבורנו כדור, בתוך גרב דחפה מטפחות, חופן חול, יצרה עיגול קשרה והציעה שנשחק בו בתור כדור והבטיחה שאם נהיה ילדים טובים, תקנה לנו כדור. דמדומים של שעות ערב סתווי הניסו את הילדים לבתיהם. שחר של יום חדש האיר.

כך חלפו החודשים הראשונים במעברה, בכל פעם כשסיימו אנשי הסוכנות את חלוקת המזון ועזבו את המקום, אברהם בעלה של האישה היפה שצמתה הארוכה כיסתה את גבה, העמיד שולחן בחזית ביתו, הניח דברי מזון והציע למשפחות שיחליפו ביניהם, תוך מספר דקות התנהל סחר חליפין, (ברטר). מי שלא רצה ריבה החליף באבקת ביצים ומי שרצה גבינה נדרש לתת בתמורה תפוחי אדמה או אריזת פתיתים. העולים כינו את הפתיתים "אורז בן גוריון". ביצים, עגבניות, קמח וסוכר נמכרו בשוק שחור. תפוזים לא קנינו, בלילות גנבו הנערים מהפרדס של אחמד וחילקו לשכנים. השומר אחמד ידע והעלים עין.

החורף הגיע במלוא עוצמתו, ממטרים עזים ירדו ומי הגשמים עלו לגובה של חצי מטר הרטיבו את המיטות והתכולה, רוב האוהלים קרסו מעוצמת הרוח וכולנו נרטבנו עד לשד עצמותינו, הגברים היו עסוקים בניסיונות להתקין את האוהלים והנשים חיפשו מסתור לילדיהם. לאחר שלושה ימים הגיעו שוב מהסוכנות והציעו לעולים. "ניקח חלק מילדיכם שגילם נע בין שמונה לעשר שנים ונמסור אותם לבתי תושבים וותיקים ולמשפחות מבוססות במושבה ראשון לציון עד אשר ייפסקו הגשמים". רוב המשפחות שיתפו פעולה, הורי מסרו את אמירה אחותי למשפחת כהן במושבה ראשון לציון, נאווה נמסרה למשפחת מזרחי שמקום מגוריהם היה עזרא ובצרון. שכונה בתחום המושבה ראשון לציון. בשנות השמונים של המאה הקודמת הוחלף שמה של השכונה עזרא ובצרון לשכונת "רמת אליהו" לזכרו של "אלי כהן" ז"ל הסוכן שלנו שנתפס וניתלה בסוריה.

לאחר מספר ימים הגשם פסק ורוח חזקה נשבה, אבי עם שני גברים ניסו לחזק את המוטות שהיו מחוברים לברזנט האוהל שלנו, לפתע הגיע השומר אחמד וגם הוא עזר לאבי. כשסיימו להרכיב את האוהל, אחמד ניגש להורי והזמין אותם להתארח בביתו שנמצא בפרדס. "אשתי ואני נשמח לארח אתכם, יש לנו מספיק מקום לכול המשפחה שלכם". הבעת חוסר נוחות התפשטה על פניה של אמי, הם בקושי מכירים וכבר מציע את עזרתו. אחמד הרגיש שהוריי חוששים ונשבע להם בכבוד משפחתו שלא לא יאונה לנו רע והוסיף "כיוון שאין לכם בן בוגר שיכול לעזור, אני מציע את עזרתי במקום בן. הוריי שדאגו לבריאותנו ובמיוחד לאחי בן שנה נאלצו להסכים. הלוא גם בעיראק מי שהציל את חייהם היה השכן אבו סעיד. "אנחנו לא רוצים להטריח אתכם" אמר אבי לאחמד. "זו לא טרחה", ענה השומר, "כבוד גדול לארח אתכם." אחמד רתם עגלה לסוסו, עזר לאבי להושיב את אמי, אחותי חנה, אחי חזי ואותי בעגלה והסיע אותנו עד לביתו בתוך הפרדס. אבי נותר להשגיח על מה שנותר מהתכולה.

בביתו של השומר פגשנו את הנייא אשתו ושני ילדיו. הנייא השיבה אותנו על דרגשים מסביב לאח ייבשנו את בגדינו וחיממנו את גופינו, לאחר מכן כיבדה אותנו בפיתה, גבינת עזים וספל תה, האווירה הייתה נינוחה. הנייא דיברה עם אימי בשפה ערבית שונה מהערבית שדיברנו בעיראק ולא ממש הבנתי . בזמן שהמתנו לאחמד ולאבי, הנייא סיפרה לאמי שמשפחתה היגרה מסוריה לארץ לפני שנים רבות, היא נולדה ביפו ובמשך שנים התפרנסה משפחתה מדייג וחקלאות. בתקופת מלחמת השחרור רבים מבני משפחתה עזבו את הארץ וחזרו למדינות ערב . הנייא נישאה לאחמד ושניהם העדיפו להישאר ולחיות עם היהודים.

באחד הערבים אבי הגיע לביתו של אחמד ובישר לאימי, שפגשו את מנהל הסוכנות שהודיע להם שתוך חודש ישכנו אותנו בבתי עץ כמו באירופה, צריפים. אכן במקום האוהל קיבלנו צריף. המעטפת עץ ותיקרה מפח. ללא חשמל, מים, מקלחת ושירותים. אנחנו הילדים סחבנו מים מברזיה בפרדס. בקושי רב הצלחתי להרים את דלי המים מהפרדס עד לביתנו. את הצרכים עשינו לתוך בור עמוק שהיה משותף לכל השכונה. בית ספר ממלכתי נחנך במעברה, התקבלתי לכיתה א'. החיים התחילו להתנהל בשגרה מעניינת, לפחות לנו הילדים. בסוף שנת 1953 נודע להורי שהמורה סלמה הגיעה מעיראק דרך פרס, חיפשה את משפחתנו ולא איתרה היכן הם גרים ונאלצה לשוב לארצה. לימים הגיע אלינו מכתב מפרס שנשלח ע"י המורה סלמה. היא כתבה שהייתה בארץ ומאחר ולא פגשה את הורי מסרה את הפיקדון לאיש נחמד שפגשה בשם מאיר שטען בפניה שהוא קרוב משפחתנו. היא מקווה שהפיקדון נמסר לידי הוריי. דודי הכיר וידע במי מדובר. מאיר מוכר כאדם חסר מצפון ונוכל. מיד נרתמו לעזרת הורי חברים, קרוב משפחה ושוטר שהיה ברשותו רכב. לדאבוננו החיפושים אחריו לא העלו דבר. האיש נעלם ואיתו חסכונותיהם של הורי. למדתי במעברה עד כיתה ה' והחלטתי לעזוב להשתלב בחיי חברה משותפים לימודים ועבודה.

התקבלתי לקיבוץ גבעת עוז, הקיבוץ נמצא בצומת משטרת ג'נין. תחילתו של כביש הסרגל, בקיבוץ פגשתי נערות ונערים מכל קצוות הארץ. רק אז גיליתי שיש עדות ומנהגים שונים משלנו. גרנו שלוש בנות בחדר, אחרי הלימודים עבדנו בחקלאות ובעבודות מטבח. אני בחרתי להיות רועת הצאן של הקיבוץ.

אשר למבוגרים קשיי הקליטה שלהם היו מורכבים וקשים יותר, הם אמנם ידעו עברית בשפת התורה, אך לא ידעו עברית מדוברת. אולפנים ללימוד השפה לא היו, ובגילם המתקדם לא הצליחו להשתלב מהר בחברה, לכן אפשרויות עבודה לגברים היו מעטות וקשות ,סלילת כבישים, חקלאות ובתי חרושת. אבי עבד במפעל מנורה בייצור נרות. מן הראוי לציין שהשלטון נהג באפליה כאשר משרות משרדיות ובכירות ניתנו רק לעולים ממדינות אירופה, למרות שגם הם לא דיברו עברית ולרבים מהם לא היו כישורים, אך היו "קשרים".

ברבות השנים החלטתי לעבור לגור באחד המושבים בארץ ולעסוק בחקלאות. נרשמתי לקורס הדברת מזיקים לחקלאות מטעם משרד הבריאות שנערכו בבית החולים אסף הרופא. הלימודים היו לזהות סוגי רעלים והשימוש בהם בעת שמתפרצות מחלות בעצי פרי ובגידולי שדה. בתום הלימודים הוענקה לי תעודת הסמכה והיתר הדברה שמספרו 440. אישה ראשונה בארץ שהוסמכה ע"י משרד הבריאות. בין חומרי ההדברה הרעילים עליהם למדנו, היה גם החומר שנקרא D.T .D נחרדתי כשנודע לי שמדובר בחומר המיועד לחרקים פרוקי רגליים. מאד כעסתי בזמנו על חברי הממשלה והעומד בראשה דוד בן גוריון, מה חשבו שהתגוררנו במערות והגענו לארץ כשגופינו ובגדינו מלאים בפשפשים והדביר אותנו ברעל שמיועד לחרקים. חלפו שנים עד שהפנימו שיש "דרדעים" רבים בעדתנו. רופאים, עורכי דין, סופרים, רואי חשבון, כלכלנים, מורים, רבנים, סוחרים וכו'.

התקבלתי בחברת פילמטכניק, מעבדה המתמחה בתרגומים והדפסה. תפקידי היה הדפסת תרגום בגוף הסרטים. החלום לגור במושב נמוג ולא התגשם, אביהם של ילדיי דור שלישי בארץ לא הסכים לעזוב את העיר בטענה שסבתו אמו וכל משפחתו נולדו בה וכמובן שני ילדנו. המשכנו את השושלת ובנינו את ביתנו בראשון לציון. בהמשך למדתי מינהל עסקים והקמתי את חברת א.מ.נתן בע"מ שעסקה באחזקות והתאמות במבנים ציבוריים. בשנת 2008 יצאתי לגמלאות, בשנת 2010 עזבתי את העיר ראשון לציון ועברתי לזיכרון יעקב בעקבות נכדיי.

הזוית האישית

שולמית: שמחתי להצטרף לקשר הרב דורי בו התאפשר לי לספר חלק מתקופת ילדותי והעליה לארץ.

רועי: שמחתי לעזור לשולמית לתעד את סיפור חייה אני מקווה שהדור הצעיר יקרא את הסיפור.