מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אורה רטמן ואני גרה בקיבוץ אלונים. נולדתי בבית החולים רמב"ם, בחיפה, ביולי 1950.

כשהקימו את מדינת ישראל, ערבים רבים ברחו בפחד מהבתים שלהם, והיו הרבה בתים פנויים לעולים החדשים. באותה תקופה שיכנו כמה משפחות בדירה אחת. ההורים שלי התגוררו עם עוד משפחה  בדירה בחיפה, שם נולדתי. אבא שלי, יהושוע, היה רוקח ועבד בבית המרקחת בצבא קבע. בזכות זה, יכולנו לקנות דירה שבנו במיוחד לאנשי צבא קבע. שם גרתי עד גיל 4. זו היתה שכונה חדשה על הכרמל, בנווה שאנן, ברמות רמז. מול הבית, היה יער הכרמל, בו פרחו הרבה פרחים, כגון: צבעונים, רקפות, כלניות ועוד… כילדה נהגתי לקטוף הרבה פרחים, באותה תקופה הם לא היו מוגנים.

אני זוכרת את התקופה שהתחילו לבנות את הטכניון. הייתי יוצאת מהבית כדי לראות מרחוק את כל הדחפורים והשופלים מפנים סלעים גדולים ומשטחים את היער.

כשהייתי בת ארבע אבא ואימא שלי (יהושוע ומינה) החליטו לקנות חלק בבית מרקחת בנתניה, כדי שאבא שלי יוכל לעבוד שם. אני זוכרת את היום בו עברנו, משאית גדולה באה לקחת את כל הרהיטים שלנו, מחיפה לנתניה. אני זוכרת שישבנו קדימה, במשאית. כשהגענו, יצאה לקראתי ילדה שמנמונת, ואמרו לי: "זו עמיה והיא בגיל שלך, ועכשיו אתן תהיו חברות." ובאמת היינו חברות הרבה שנים. הבית שלנו היה בחצר של הבית של עמיה, והיו שם הרבה עצי פרי שנהגנו לקטוף מהם את הפירות ולאכול.

כשהייתי בת  חמש, אימא שלי נסעה לבית החולים ללדת את אחי, שאול, שלחו אותי לדודיי בחיפה, כי אבי לא היה יכול לטפל בי. כשחזרתי אחרי כמה ימים, אימא שלי כבר היתה בבית עם אחי הקטן שאול. אני זוכרת שהילדים בשכונה צחקו עלי שהם ראו את האח שלי לפני שאני ראיתי אותו, ואני מאוד נעלבתי מזה.

אני זוכרת את הילדות שלי שם, בחצר של עמיה, בתור ילדות מאד נעימה. אני מתגעגעת לריחות של עצי ההדר, לפירות ולטעמים. אני מתגעגעת לאותה תקופה בחצר של עמיה.

בגיל שש עברתי לבית אחר ברחוב בארי. אני זוכרת שהיינו משחקים ליד בית הספר. היה שם עץ תותים גדול, ונהגנו לטפס עליו. עד שאמרו לי שראו נחש על העץ, ומאותו יום הפסקנו לטפס עליו. בגיל אחת עשרה, ההורים שלי קנו דירה חדשה ברחוב דיזינגוף. שמה הכרתי את חברותיי רחל וטלי, שהן חברותיי עד היום. כשעברנו דירה עברתי גם ללמוד  בבית הספר "ביאליק", שם למדתי עם עמיה.

כילדה, מאוד רציתי אופניים, אבל הן היו מאוד יקרות ולא היה לנו כסף לקנות זוג אופניים. בינתיים למדתי לרכב על אופניים של חברים. הייתי ילדה מאוד רזה ולא אהבתי לאכול, אז אמא שלי אמרה לי שאם אני אעלה במשקל היא תקנה לי אופניים. הייתי צריכה לאכול הרבה דברים שלא אהבתי, שאבי הביא מבית המרקחת, כמו שמן דגים. באותה תקופה היו זריקות ברזל, שהיו מאוד כואבות. מאוד פחדתי שאני אצטרך לעשות זריקה כזו,  אך בסופו של דבר, בגיל 12, קנו לי אופניים.

מבית הספר "ביאליק", עברתי לתיכון "טשרניחובסקי". בנערותי מאוד אהבתי לקרוא ספרים. הייתי קוראת בשיעורים מתחת לשולחן. אהבתי מוסיקה ובעיקר אהבתי לשמוע את הביטלס (החיפושיות),  היו להם שירים נהדרים. אהבתי אותם והייתי מדביקה תמונות שלהם על התקרה, עם סלוטייפ. ובגלל שסלוטייפ זה לא דבק חזק, בלילה הוא היה משתחרר ובבוקר הייתי  מתעוררת כל פעם כשתמונה אחרת עליי. מאוד אהבתי גם את אריק איינשטיין. הוא היה הזמר הישראלי האהוב עליי.

אני הכי מתגעגעת לחוף הים אליו הייתי הולכת אחרי שעות בית הספר, בין אם זה לשחות ובין אם זה לשחק עם חבריי על החוף.

הזוית האישית

נועה: מאד מאד נהניתי ללמוד על הילדות שלך, ולדעת איפה גדלת ואיך גדלת. מאד עניין אותי מה שהרגשת ומתי הרגשת, יותר לעומק, וזה  הוסיף לסיפור. ואני מרגישה שלא רק אני נהניתי להקשיב אלא גם את נהנית לספר.אני רוצה לאחל לך: שתמשיכי לספר את הסיפור הזה לעוד נכדים ושכולם יתעניינו ויידעו על הילדות שלך ושתמשיכי לגדול.

סבתא אורה: מאד מאד נהנתי לדבר איתך, והרגשתי שאת מאוד מתעניינת במה שסיפרתי לך, וזה נורא ריגש אותי. בנוסף, אני רוצה לומר לך שהילדות של פעם, למרות שהיתה שונה מהיום, היא היתה מאד דומה לזו של היום. אותם קשיים ואותן שמחות.

לאורה רטמן שני סיפורים נוספים במאגר הסיפורים:

ילדותה של אורה רטמן בחיפה

אורה רטמן מספרת על תקופת הצנע