מאגר סיפורי מורשת

יהדות עירק בישראל כולם פליטים בארץ, אחרי 2500 שנה. 150,000 אלף יהודים נזרקו מעירק כפליטים בשנת 1950 דרכון לכוון אחד. זו יהדות מבוססת בעירק, בצמרת השלטון והעסקים וההשכלה. היהדות של עירק הגיעו למעברות כולם למדו והתבססו בחיי המדינה, תרמו לה בביטחון, כלכלה, השכלה וכולי. הפליטים מעירק הפכו למדרגה נוספת בבניין המדינה, בפסיפס החברתי שבישראל מכל מיליוני הפליטים של השואה באירופה ומדינות ערב.

סיפור משפחתי דומה לסיפור בסרט "מפריח היונים". הדוד שלי, ששון ששון בגיל 18 כציוני, נכנס לכלא והיה נידון לתליה. נפדה כספית ובשוחד ע"י הקהילה היהודית והמשפחה. הסבא מרדכי, נפטר מהתקף לב ברגע שנודע לו שהבן נידון לתליה.

יש לי זיכרונות מגיל שנתיים בעירק : בפסח אני יושב בתוך ערימה ענקית של אגוזים ומשחק בהם ואז מופיע דוד שלי עזרא עם חיוך גדול על הפנים ומחבק אותי. וזיכרון נוסף מהשוק בבגדד כי עזרא היה סוחר בדים וזה מאוד דומה לשוק הבדים באיסטנבול.

קורות המשפחה

מהסיפורים של הוריי, הטראומה שלהם אלו הפרעות בשנת 1942 זה שנקראו: פארהוד. אז תקפו את היהודים  וכולם הסתגרו כחודש בביתם .נהרגו מאות יהודים, והמשפחה שלנו ניצלה בזכותו של שומר הבית הערבי שלא נתן לפורעים להיכנס לבית ולפגוע בנו. המשפחה שלי כולם למדו בבתי ספר אנגליים שבעירק . העשירים עזבו אחרי הפרעות לטהרן ולונדון ושם הילדים התחנכו באוניברסיטאות בריטיות. אבי , אהרון ז"ל, למד הנהלת חשבונות והיו כאלו שלמדו הוראה . סבי היה רב אחת מהקהילות של בגדד, מרדכי חבז שעוברת בארץ (ע"י החלטה של בן גוריון) לשמש ודגן. אני מהצד של אבי, השם משפחה השתנה לדוד.

כל היהודים, הציונים הצעירים, שהתגייסו לתנועה הציונית בעירק, אספו נשק (כמו רן כהן מקבוץ גבעת שמואל שהיה אז בן 12, שלמה הלל) נשבעו אמונים למדינת ישראל וגם אספו מידע, ריגלו, עבור מדינת ישראל.

המשפחה של אבי אהרון, הגיעה לבגדד מבצרה והתגוררה בבית של משפחת אמי וכך אבי הכיר את אמי (עמומה) הם נישאו.

זו התמונה של משפחת אבי שהגיעה מבצרה

העלייה לארץ

ביום העלייה נסענו במטוסים לארץ עם חניה באיראן, ליהודים לא נתנו לקחת כלום. חלק החביאו זהב ע"י כך שתפרו במעילים כיסים נסתרים והחביאו שם זהב. מותר היה לקחת רק בגדים. כל הרכוש וכל הבתים הוחרמו ע"י השלטון העיראקי. הגענו חסרי כל למדינת ישראל.

המטוס נחת בטהרן בדרך לארץ, ושם לרע המזל כל התיקים עם הבגדים נגנבו בשדה התעופה. הגענו כשרק בגדינו על גופינו. אני הייתי בן שנתיים ואחותי תינוקת בת חודשיים, הגענו בלי ציוד או ביגוד שלנו.

בעקבות העלייה, אבי עבר טראומה ומשבר. הוא סבל כל חייו ולא התגבר על כך, לא נקלט טוב בארץ כמונו, הדור השני. במקום לעבוד בהשכלה שרכש הוא עבד בעבודות כפיים. חקלאות , בניין ובתי חרושת.

המעברות

אני זוכר שבמעברת שער העליה, הייתי בגן ילדים, היה קיץ, חול לוהט עם צריף שהיה גן הילדים. הייתי בן שלוש, לדעתי והייתי בורח מהגן והדודה, פלורה ז"ל, הייתה מחזירה אותי לגננת והייתה מפה אותי בלחם ומרגרינה. אחרי מעברת שער העלייה, עברנו לרחובות ושם היינו בהתחלה באוהל ונחרט בזיכרוני שב 1952 היה מבול בארץ ופינו את כל הילדים לקיבוצים ואני הגעתי לקבוץ דליה. הצבא בעצם פינה את כל הילדים. מאוהלים עברנו לצריפים ואחרי כן עברנו למעברת פרדס כץ כי שם היתה משפחה של הסבתא וגרנו יחד איתם באותו צריף, איזה 10 אנשים ביחד (המשפחה של אמא והמשפחה של הסבתא ).

אני למדתי בקרניצי רמת גן, אז נקרא בית ספר "יהלום". אחרי כן עברנו להרצליה ב' ולמדתי בבי"ס ברנדיס עד סיום היסודי, מחזור י"ד, תשכ"ב. הבית ספר העניק לי הרבה חברים והשכלה.

עבודה

נכנסתי למשרד הבטחון והעבודה שלנו היתה להגן על המדינה מחוץ לגבולות המדינה. הייתי בשליחויות גם במדינות ערב וזו היתה עבודתי. אחרי 36 שנים פרשתי, אני בגמלאות ומתנדב בגן ילדים בפרויקט "זהירות בדרכים" ובבי"ס חקלאי "ערוגות רבקה" בזכרון יעקב.

הזוית האישית

אפרים דוד: מרגש אותי כי להעלות זכרונות שהשפיעו על דרך החיים שלי, זה מרגש מאוד.