מאגר סיפורי מורשת

שמי מרגלית נולדתי בשנת 1960 בארץ ישראל, למדתי בבית ספר יסודי "האחים" ובבית ספר תיכון "עמל".

התחתנתי בשנת 1982. יש לי שלושה ילדים שלמדו בבית הספר "האחים". כיום אני עובדת כמנהלת חשבונות בחברת "נטו".  יש לי ארבעה נכדים שניים מהם לומדים בבית הספר "אחוות אחים" שבו למדתי.

הסיפור שלי זכרונות ילדותי החל בשנת 1967, בהיותי בת 7, פרצה מלחמת ששת הימים.

עם רדת החשכה אנשים היו ממהרים לבתיהם, לא היו מכוניות בכביש, בבתים כיסו את החלונות בוילונות כהים כדי להחשיך את הבית. בשעות הלילה היינו צריכים להיות בשקט מוחלט וללא תאורה. ההורים שלי לקחו אותנו יחד עם כל השכנים להכנס למקלט השכונתי, המקלט היה בור שחפרו במעמקי האדמה. ואנחנו הילדים פחדנו נורא וצרחנו ובכינו וההורים  הרגיעו אותנו והסבירו לנו שיש מלחמה ואנחנו מוגנים בתוך המקלט. כך שחייבים להיות בשקט ולהישמע להוראות של הצבא. במהלך כמה שעות במקלט ללא אפשרות לצאת לזמן ארוך להתאוורר. נשארנו במתח ולא ידענו מה קורה בחוץ בזמן אמת.

במהלך המלחמה חיכינו שיעדכנו אותנו מה קורה, לא היו טלפונים ולא אמצעי תקשורת,  אך את המידע קיבלנו משליח מהעיריה שדיווח לנו על מה שקורה ואיך מתקדמת המלחמה ועל ההרוגים. כולנו ישבנו והקשבנו לדיווחים והיינו מתוחים ומבוהלים. רוב הילדים בכו ולא אכלו. המבוגרים ניסו להרגיע אותנו במהלך היום על ידי משחקים שקטים כמו פנטומימה.

אני זוכרת שבאותם ימים היו ילדים שהתעוררו בלילה עם בכי וצרחות והעירו את התינוקות שישנו. היו פעמים שיצאנו לבית, שזה היה צריף, וכשהיו אזעקות היינו רצים חזרה למקלט. מכיוון שהיינו רק נשים וילדים קטנים.

המלחמה ארכה שישה ימים. כשהסתיימה חזרנו לחיים השגרתיים, לקח לנו זמן להתרגל. היות וגרנו בצריפים ובקיץ היה חם מאוד ובחורף הגשם היה חודר לתוך הצריף.

היינו הולכים לבי"ס דרך עפר עם התיקים על הגב, עברנו בשבילים, בצידי הדרך היו עשבים ופחדנו שנחשים יכישו אותנו מתוך העשביה.

רק בשנת 1971 עברנו לגור בבניין קומות, גרנו שש נפשות בבית קטן אני ועוד שלושה אחים שלי.

המשכתי את לימודי התיכון בעמל תיכון מקיף כללי. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד כי הייתי צריכה לעזור להוריי במטלות הבית.

אמי תמיד חנכה אותנו לכבד ולעזור להורים, כך גם ילדינו ישיבו לנו בכבוד.  בהמשך התגייסתי ושירתי בצבא.

לא זכיתי בילדותי לצאת לטיולים כמו שהיום ילדים זוכים גם בסיום הלימודים או הצבא כי המצב לא אפשר זאת. אבל היה לי כיף עם המשפחה שלי ולא הרגשתי שפספסתי משהו.

בשנת 1982 התחתנתי ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים. ארבע שנים לאחר מכן בשנת 1986 קרה לנו אסון נורא.  איבדתי את אחי אילן ינאי ז"ל שהיה חייל ונהרג בתאונת דרכים.

משאית שבה הם נסעו, אחי וחברו להביא אספקה לבסיס מרמת הגולן התהפכה ושניהם נהרגו. הם היו רק בני 20. עד היום לא שוכחת את הצעקות והבכי של אמי שמהדהדים בראשי כשבאו להודיע לנו על האסון. מאז חיינו השתנו. הכאב קשה מנשוא ואין יום או שבת או חג שאנו לא מזכירים אותו. אומרים שהזמן מרפא, זה לא נכון. הכאב הוא אותו כאב, רק יותר מעיק והגעגוע הוא עמוק.

בכל יום זיכרון אנו מגיעים לטקסים לבית הספר אלי כהן בו למד אחי אילן, זכרו לברכה, ועולים לקברו בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. 

הזוית האישית

נהנתי להגיע לבית הספר אחוות אחים ולשהות במחיצתו של נכדי ירין.

ירין נכד שלי אהוב ומיוחד עם תכונות טובות אני גאה בו.