מאגר סיפורי מורשת

תעודת זהות

שמי שרה חביבי לבית עזריאלי. אני ילידת דצמבר 1948 תש"ט. נולדתי בבית חולים ה"עמק" בעפולה בת מושב רמת צבי להוריי יוסף וצפרירה עזריאלי יש לי שתי אחיות ואח.

הישוב

המושב רמת צבי שוכן בגבול עמק חרוד, גליל תחתון, ברמות יששכר הורי היו ממקימי המושב ב שנת 1942.

החיים בעבר

החיים במושב לא היו קלים. בתקופה הראשונה לא היו מים זורמים. את המים הביאו בחביות מעין חרוד, על גבי עגלות רתומות לפרדות. המים שמשו גם לאנשים וגם לחיות המשק, ולגינת הירק שהייתה ליד הבית. גידולי החקלאות בשדות נסמכו על הגשמים. רק לאחר כשנתיים וחצי חובר המושב למים זורמים. כל עבודות השדה נעשו ללא מיכון והפרדות היו כלי העזר להובלת תנובת השדה.

בשמונה השנים הראשונות לא היה כביש למושב, כיוון שהאדמה, אדמה כבדה בחורף היה הרבה בוץ ולא פעם העגלות שקעו בבוץ ועד שהגיעו למושב עברו לא מעט שעות.

בשנת 1950 הסתיימה סלילת כביש הגישה למושב, ואז גם אגד התחיל להפעיל קו נסיעה פעמים ביום. עד אז היציאה מהמושב נעשתה בעגלה רתומה לפרד, או בטנדר שהיה למושב, אך אפשר היה לנסוע בו בתנאי שלא היה בוץ. הכביש הגיע רק עד מרכז המושב, אבל כשהלכנו בחורף לבית הספר, שהיה באזור שעדיין לא ניסלל, בוססנו בבוץ והדרך לא הייתה קלה.

החיים ללא חשמל

12 שנים חיו המתישבים הראשונים במושב ללא חשמל, השתמשנו בעששיות נפט לתאורה, הבישול נעשה על פתיליות. מקררים היו מקררי קרח, וכמובן שאי אפשר היה להחזיק הרבה זמן אוכל בקירור. רק בשנת 1954 נקנו גנרטורים והיה חשמל, תחילה רק בשעות הערב עד שעה 11 בלילה, ואחר כך כשחברים קנו מכונות חליבה חשמליות, היה חשמל גם שעתיים בבוקר לשעת החליבה.

כעבור מספר שנים נוספות חובר המושב לרשת החשמל הארצית, ונהנינו מחשמל 24 שעות ביממה.

טלפון

היום לכל ילד יש טלפון נייד, אך כשהייתי ילדה, לפני שהומצא הטלפון הנייד, גם טלפון נייח לא היה בכל בית. היה טלפון במזכירות המושב ששימש רק לצרכים דחופים, בערב הקו היה מחובר לאחד מחברי המושב, כדי שיהיה קשר גם כשהמזכירות סגורה. רק בתחילת שנות השבעים התחילה התקנה של טלפון נייח בבתים הפרטיים.

החיים בבית

נולדתי בת רביעית אחרי שתי אחיות ואח. הבית היה קטן מאוד, 4 מטר רוחבו 7 מטר אורכו כשבאמצע חצץ קיר וכך היו שני חדרים. חדר אחד לשינה, באחר הייתה פינת בישול, הפתיליות היו על הריצפה. לברי המזל הייתה כוננית מדפים, ושולחן עם כסאות. שירותים ומקלחת היו בחוץ.

בחודש פברואר 1952, כשהייתי בסביבות גיל שלוש, נכנסנו לבית חדש ומרווח יחסית ובו שני חדרים מטבח ושירותים. כאמור בבית היה מקרר קרח. פעמיים שלוש בשבוע היו מחלקים בלוקים  של קרח, ואנחנו הילדים אהבנו בקיץ לאכול מחתיכות הקרח שניתזו בזמן שבירתו לגודל שיתאים למקרר.

בגדים היו עוברים מילד לילד. לכל אחד היה זוג נעלים לחורף וסנדלים לקיץ, ועוד זוג נעלים לשבת. לחורף היו גם מגפי גומי כי בבוץ אי אפשר היה להשתמש בנעלים. כשהנעל או הסנדל נקרעו היה סנדלר שתיקן אותם. פעם בשבוע, עבר בבתים סוחר עם שתי מזוודות בגדים, וכשצריך היה בגד ליום יום קנו אצלו. אם לא הייתה המידה או הצבע המתאים הוזמן הבגד והובא שבוע לאחר מכן.

העיר הקרובה אלינו היא עפולה. כשרצינו להסתפר, או רצינו בגד חגיגי היינו נוסעים באוטובוס לעפולה וקונים את הנדרש.

בבוקר ההורים יצאו מוקדם לחליבה (בשנים הראשונות לחליבת יד), לאחר החליבה אבי נשאר להמשך עבודה במשק, והבאת החלב למחלבה, בה רוכז החלב של כל המשקים ומשם הועבר לתנובה.

בית הספר

לאחר החליבה אמי באה להעיר אותנו והתארגנו לבית הספר. אמי הייתה המורה והמנהלת של בית הספר במושב. בסך הכל היו שתי כיתות, ששכנו בשני צריפים. אנחנו הילדים יצאנו מוקדם ואמי שהלכה מאוד מהר יצאה אחרינו.

כיוון שהיו מעט ילדים במושב, בדרך כלל פתחו כיתה כל שנתיים, חלק מהילדים התחילו את כיתה א' בגיל 7 במקום בגיל 6. שנה אחת נעשה ניסיון לפתוח כתה שנה אחר שנה, כשמורה אחת, הייתה זאת אמי, לימדה את שתי הכתות. בכתה היו שני טורים טור לכל כתה, בשתי הכיתות היינו כ15 תלמידים. כיתה אחת עשתה עבודה עצמית וכיתה שנייה למדה. המורה לימדה את כל המקצועות. בשעורי חינוך גופני, מוזיקה ומלאכה היינו שתי הכיתות יחד.

אנחנו הילדים עם המורה היינו אלה שניקו את הכיתה בסוף היום. לא היה עובד תחזוקה, או עובדי נקיון. כך למדתי עד כיתה ד'. כנראה שהנסיון היה קשה, וגם מספר הילדים גדל, ולכן חזרו לפתוח כיתה כל שנתיים. בכיתה ה' עברנו ללמוד בבית הספר המשותף בעין חרוד עם ילדי עין חרוד ותל יוסף. שם כבר היינו 40 ילדים בכיתה.

בתיכון למדנו בבית ספר אזורי של ילדי המושבים. היום נקרא "ניר העמק". בצהריים חזרנו הביתה ולאחר האוכל והכנת שיעורים ועזרנו בעבודות המשק. אחותי ואני היינו אחראיות על איסוף הביצים בלול, וכשצריך עזרנו גם בעבודות אחרות.

החינוך והלימודים

בביה"ס חונכנו קודם כל לאהבת הארץ והמדינה, ובכל יום שישי בקבלת שבת היינו תורמים כמה גרושים, (כך נקראו אז מטבעות הכסף) לקרן הקיימת לישראל. בכל יום הולדת מהגן ועד כיתה ד' היינו מקבלים תעודת יום הולדת בגן ואחר כך בביה"ס היה דורון, שהדבקנו בול של הקק"ל כתמורה לסכום כסף שתרמנו. התרומה הייתה סמלית.

חגים

חנוכה פורים יום העצמאות ושבועות נחגגו לא רק במסגרת ביה"ס אלא לכל המושב, כשילדי ביה"ס מופיעים בפני כל המושב.

בט"ו בשבט נערכו בדרך כלל נטיעות במושב, כל ילד מילדי המושב היה מקבל גם שקית עם פירות יבשים. השקיות הוכנו ערב קודם אצלנו בבית.

בפורים לא קנינו תחפושות, אלא עשינו תחפושות מבגדים ובדים שהיו בבית.

בשבועות נערכה תהלוכה בראש צעדנו הילדים לבושים לבן עם זר על הראש, ואחרינו עגלות רתומות לפרדות, עליהם תנובת השדה, ואחר כך כבר היו טרקטורים, וכלים חקלאיים. התוצרת נמכרה לחברים במכירה פומבית והכסף נתרם לקק"ל.

עבודות יצירה

ברכות לאירועים לא קנינו, הכנו ברכות בעצמנו לראש השנה, לימי הולדת ולכל אירוע. גם את קישוטי הסוכה הכנו בעצמנו בבית.

כרטיס ברכה

כשהייתי ילדה לא היו קונים ברכות מוכנות, היינו נוהגים להכין את כרטיס הברכה בעצמנו. הכרטיס המצולם נעשה על ידי גירוד גירים על בסיס שמן ואחר כך הנחנו נייר על העבודה וגיהצנו את הכרטיס. גירי השמן נמסו וקיבלנו קישוט. לאחר מכן עברנו בצבעי גואש מדוללים  במים מהשמן דחה את הצבע ונצבע רק הדף הלבן.

כריכה למחברת

המחברות היו חומות ושרצינו לקשט אותם במקום לקנות נייר עטיפה צבעוני הכנו כריכה חדשה למחברת. הכנו דבק מבושל מקמח ערבבנו בו מעט צבע ובעזרת האצבעות צבענו. את הכריכה החדשה החלפנו בכריכה הישנה של המחברת. היום משתמשים בצבעי אצבעות מוכנים או מערבבים גואש עם דבק טפטים.

החגים בבית

כל יום שישי הייתה בבית ארוחת שבת. אמי הדליקה נרות, ועל השולחן הונחה עוגה, 4 פרוסות חתוכות עליהן 2 קוביות שוקולד, אחת לכל ילד.

כל השבוע אנו הילדים אכלנו מוקדם, ורק אחרי שסימו הורי את עבודת המשק אכלו הם ארוחת ערב. בערב שבת חיכינו שאבי יסיים את עבודות המשק, ורק כשהיה כבר מוכן ישבנו לארוחת שבת אבי קידש על היין ואכלנו כולנו יחד. כך נהגנו גם בערבי חג.

כיוון שכל משפחתה של אמי הושמדה בשואה, אח אחד ניצל והגיע לארה"ב, אחיות של אבי גרו בתל אביב, המשפחה הייתה קטנה ורק לעיתים רחוקות הגיעו דודותי לשבת לביקור.

ביום העצמאות נהגנו בבית לערוך מאין סדר, הייתה לנו מקראת חג, כמו הגדה. קראנו בה ורק אחר כך יצאנו למסיבה שהייתה במושב.

שבתות

ביום שבת אחה"צ נהגנו אני וחברותי לעשות טיול במושב. זה היה בילוי שבועי, מטיילים במושב ומדברים. היו שבתות בבוקר, בדרך כלל בחורף, כשלא ירד גשם, היינו אנו הילדים הולכים לשדות לראות ולקטוף פרחים. (לא הייתה עדיין המודעות לשמירת החי והצומח). השדות היו מלאים בכלניות, נוריות ותורמוסים. לא פעם קרה שחזרנו מלאי בוץ כי האדמה הייתה עדיין בוצית מהגשמים.

משחקי ילדות

כיוון שלא היה מחשב, לא טלוויזיה, היו הרבה משחקי קופסה כמו מונופול, קלפי זוגות ורביעיות, דמקה, שח, סבלנות, חמש אבנים,ובחוץ משחקי חברה כמו תופסת, כדרים באים, מחניים, שני דגלים ועוד.

חופשת הקיץ

בחופשת הקיץ היינו משחקים במשפחה, כשכלי הבישול והאוכל היו בדרך כלל קופסאות שימורים ריקות, היו מי שגילמו את תפקיד הדודות שנסעו לאמריקה, ואז הלכו עד לשדות ואפילו עד מושב מולדת השכן וחזרו לאחר כשעה. לא הרגשנו מסכנים או שחסר לנו משהו, היינו מאושרים במה שהיה ובמרחבים שהיו לנו.

אהבנו לשחק במרכז ולחכות שהאוטובוס יגיע, וכשראינו אותו היינו צועקים במקהלה: "אגד בא אגד בא" ואוהבים לראות מי הגיע באוטובוס. סה"כ היה האוטובוס מגיע פעם בבוקר  לאסוף נוסעים אחר כך בצהרים ואחד לפנות ערב. מכוניות פרטיות לא היו, אז הנסיעה מחוץ למושב לא הייתה פשוטה.

אירועים חגיגיים

יום הולדת נחוג בגן ואחר כך בכיתה במסגרת קבלת שבת, לא נתנו מתנות חומרניות, אלא כל ילד צייר ציור, כתב ברכה הכל נאגד לחוברת וזו הייתה המתנה.

בת מצווה ובר מצווה היו כבר מסיבות קצת יותר גדולות. בנים כמובן עלו לתורה. אף שלא היה בית כנסת פעיל כל השנה, כשהיה בר מצווה באו המשפחה וחברי המושב, ובבית העם פתחו בית כנסת והבן עלה לתורה. (גם בראש השנה ויום כיפור נפתח בבית העם בית כנסת)

בערב היו חוגגים מסיבה בדרך כלל למשפחה בלבד, וכן לילדי הכיתה. בת מצווה נחוגה גם כן במסגרת כיתתית ומשפחתית

המתנות בדרך כלל היו ספר, עט, צבעים או משחק קופסה כלשהו. זכור לי שאחת מחברותי קיבלה מתנת בת מצוה מיוחדת מהדודים שלה, היתה זאת חבילת טושים פשוטה, 12 במספר, שאז היו חידוש מיוחד. הורים בדרך כלל קנו לילד או לילדה שעון יד.

חתונות

כיוון שהמושב היה קטן גם חתונות היו מעטות, אולי חתונה בשנה ואולי פחות. כל אנשי המושב הוזמנו, הנוער הכין מספר שירים וריקודים שנכתבו במיוחד לחתן ולכלה, נערכו שולחנות בבית העם, ובשנים הראשונות הכיבוד הוכן על ידי נשי המושב, רק לאחר מכן הזמינו אוכל מבחוץ.

והמתנות צנועות, סיר, סט כוסות, סט צלחות, מפות ומעטים נתנו כסף. החתונה לא נמדדה בכמות האוכל, והמתנות לא בערך הכספי, אלא בשמחה שהייתה, תשומת הלב ולקיחת חלק בחגיגה הם היו החלק החשוב.

החיים הבוגרים

לאחר שסיימתי תיכון, התגייסתי לצבא. שירתתי בנח"ל. הייתי ממקימי מושב חצבה שבערבה.בסיום השרות עזבתי את ההאחזות, ולמדתי הוראת מלאכת יד בסמינר הקיבוצים באורנים. עבדתי כמורה למלאכה בבתי ספר שונים, ובסופה של תקופה הגעתי לחולון.

כאן הקמתי את משפחתי. היום אני אמא לארבעה ילדים, וסבתא לארבעה נכדים. בערב שבת אנחנו עורכים ארוחה חגיגית, בדרך כלל הילדים והנכדים מגיעים אלינו, וכך גם בחגים.

ראש השנה ופסח אנו חוגגים גם עם משפחת אחותי. מנהג לנו במשפחה המורחבת. שלוש פעמים בשנה אנו נפגשים, בחנוכה המפגש אצלי, ביום העצמאות אצל אחותי ובשבועות במושב אצל אחי. מגיעים אנו האחים עם הילדים והנכדים, כל השבט, או כפי שאנו קוראים לו מגדלי עזריאלי.

המשפחה של  הורי והייתה קטנה, ומדור לדור המשפחה גדלה גדלה.

הזוית האישית

לסיפור אודות אמה של שרה, המורה צפרירה זכאי ז"ל, לחצו על הקישור: יוסף עוזר מספר על המורה צפרירה עזריאלי

שרה: נהניתי מאוד לספר לתלמידים על הילדות במושב ועל עבודות המלאכה שעשינו.

הקשר הרב דורי

השנה הצטרפתי לקבוצת הקשר הרב דורי בבית ספר שז"ר חולון, בית ספר בו לימדתי אומנות. כיום אני גם מתנדבת בבית הספר ועוזרת בקישוט הלוחות.