מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה גידה. נולדתי בכ"ה באייר בשנת 1948 בעיראק. כאשר הייתי בת שנה עלינו לארץ ישראל והתיישבנו במושב גבעתי, שם העברתי את ילדותי. בישוב היו באותם ימים אוהלים וצריפים ורק בהמשך נבנו בתים קטנים.

היו לנו מעט משחקים, אבל הקשר החברתי שלנו היה מאוד חזק. אנחנו הילדים שיחקנו בסימני דרך, קלאס, מחבואים, חמור חדש, תחנות, מחניים, ארבע מקלות, שבע אבנים, גולות, תופסת, ועוד. היינו בתנועת הנוער העובד והלומד. הייתה לנו חולצה כחולה ושרוך אדום. יצאנו לטיולים כדי לחזק את הקשר החברתי ואהבת הארץ. בבקרים היינו הולכים לבית הספר ואחרי שסיימנו ללמוד היינו עובדים במשק. היינו עושים שיעורים וגם מטפלים בפרות. התחביב העיקרי שלנו היה ללכת לנחל לכיש ולדוג דגים.

התנאים בישוב היו קשים. היה קשה להסתובב כי היה הרבה בוץ, בלילות היו באים פדאיונים וגונבים את הפרות. היה מפחיד לצאת בלילות ולכן תמיד היו שומרים. התנאים הכלכליים היו קשים: המזון היה בהקצבה. הקציבו לנו גבינה, אבקת ביצים, ועוד. לא היו ממתקים, ארטיקים, כשהיו רוצים להכין ארטיק היו מכינים קרח ומוסיפים תמצית פטל.

אני מעדיפה את חיינו כיום, מכיוון שהיום יש את התנאים שאנחנו זקוקים להם. אפשר להשיג את הדברים (מזון) בקלות, המדינה יותר מוגנת ואנו נהנים מרמת חיים גבוהה.

הזוית האישית

שיר והדס: נהנינו מאוד לפגוש את סבתא שושנה, לשמוע את הסיפורים על ילדותה ובמיוחד גם לקבל מדי מפגש את העוגות הטעימות שאפתה לכל משתתפי הקשר הרב דורי.