מאגר סיפורי מורשת

היי, לי קוראים חנה בלסקי ע"ש אחות של אבי, נולדתי במטולה, בשנת 1939, מושבה מאוד קטנה בגליל העליון. אבי יליד הארץ  וסבתא שלי דור שביעי בארץ מטבריה. סבי מצד אמא שלי, עלה מאוסטריה, וסבתא שלי, דור שביעי בארץ גם מצפת. שניהם היו בין החלוצים שבנו את מטולה.

משפחת אבי עסקה במסחר ובחקלאות, וגם הקימה מלון במטולה, "מלון חרמון". ומשפחת אמי עסקה בעיקר בחקלאות. ביתנו הראשון היה ליד משפחת סבי מצד אבא שלי, משפחת בלסקי, צמוד למלון "חרמון" ומאחורי הבית היו פרות, תרנגולות, ולאבי הייתה אורווה הוא רכב על סוסים, ומאוד אהב אותם.

את רוב תצרוכת הבית במטולה הכינו לבד. החלב היה מן הפרות, וממנו הכינו גבינה, שמנת, חמאה, לבנה (לבן) ושאר מוצרי החלב. ומהתרנגולות היו ביצים, ומהשדות הייתה חיטה, ואת הלחם אפו לבד, כמעט ולא היה צורך במכולת. את הפרות של כל התושבים לקח רועה מהכפר הערבי השכן לרעות בשדה ולעת ערב, כשהיו חוזרות למושבה. כל פרה ידעה היכן ביתם של בעליה, והמחזה היה יפה מאוד.

אני זוכרת שהיינו מתגלגלים על ערמות החיטה בגורן לפני הדיש. ובעונת קציר התירס אהבנו לרוץ אל השדות ולצלות קלחים של תירס על גבי מדורת אש. כשסבתי הביאה אוכל לאביה בזמן הדיש היא זכתה לשבת על המורג כשהסוס הוביל אותו במעגלים והפריד את גרעיני החיטה מהמוץ.

תמונת  המורג

משפחת סבי וסבתי מצד אמי, משפחת סנדלר, הייתה משפחה דתית, ששמרה שבת, וגם החגים נחוגו בצורה דתית, ומאוד אהבנו להיפגש שם, כל בני הדודים בשבתות וחגים, עם המאכלים והמנהגים המיוחדים, למשל, בשבתות רצנו כל הנכדים שגרו במטולה של שלוש משפחות לביתה של סבתא, לשתות קפה של שבת, עם רוגלך שהיא הכינה. ובנוסף, סבתי הכינה קיגל גדול, ואמרה תמיד "לא משנה כמה אנשים יבואו זה יספיק". כשסבי היה חוזר מבית הכנסת לקידוש של שבת תמיד הצטרפו אליו מספר אנשים, וכמובן, גם אנחנו.

בשבועות קישטנו את הבית של סבתא לפי בקשתה בפרחים ובעלים ירוקים. ליל הסדר היה מאוד מיוחד בכך שהתאספנו שם ארבע משפחות, עם 20 ילדים סביב השולחן, את רוב ההגדה קראנו בשירה  ועד היום אני מקיימת את מסורת השירה אצלי בבית עם משפחתי. (אמי באה ממשפחה דתית, ואבי בא ממשפחה חילונית והם הסתדרו עם זה טוב מאוד, וכבדו אחד את השני.)

בבית הספר היסודי שבו למדתי היו מעט מאוד תלמידים כל שנתיים נפתחה כיתה א'. כלומר, תמיד למדו בבית הספר רק ארבע כיתות, וגם הן בשני חדרים. בשנה הראשונה: א-ג בחדר אחד עם מורה אחד בשני טורים. חצי שיעור המורה לימד את כיתה א, וג' עשו עבודה עצמית, ובחצי השני הוא לימד את כיתה ג', ותלמידי כתה א' עשו עבודה עצמית.

בכיתה השנייה למדו תלמידי ה'-ז' בחדר אחד עם מורה אחר בשני טורים. ובשנה השנייה: למדו ב' וד' וכתות ו' ו- ח' באותה שיטה.

בבית הספר במושבה

מבחינה חברתית, אחר הצהריים נפגשנו אצל חברים, ובשבתות וחגים כשהיה לנו יותר זמן, טיילנו סביב המושבה שבקרבתה נמצא נחל עיון שמגיע מלבנון ובו שלושה מפלים: האשד, התחנה והתנור. האשד הינו מפל מים קטן ונסתר, אך המים זורמים בו בחוזקה רבה. התחנה, נקראת כך משום שמי המפל הפעילו תחנת קמח הצמודה למפל. בתנור, לא אפו לחם, אלא הכניסה אליו וצורתו דומה לתנור, הוא גדול מאוד וזרימת המים בו חזקה ויפה עד מאוד. תוך כדי טיולים עקבנו אחרי הצמחייה בכל עונות השנה, ובצמחייה, היו חצבים, רקפות, כלניות, נרקיסים, ועוד צמחים נפלאים שכאלו.

בחורף, היה יורד שלג כל שנה, כשונה מהיום, וכשהיינו משחקים, היינו זורקים כדורי שלג אחד על השני, בונים איש שלג, ובכלל, משחקים בשלג. החורף היה קר מאוד, ובדרכנו לבית הספר, ראינו את השלוליות קפואות בשולי הדרך.

בבית נהגנו לעזור עם הפרות, ולאסוף את ביצי התרנגולות, לחבוץ חמאה, ועוד. תוך כדי כך, אני גידלתי כבש, כמו שמגדלים כלב, והאכלתי אותו בבקבוק, כי לא הייתה לו אמא שתניק אותו, והכבש הזה הלך אחרי לכל מקום, ובד"כ, היה רץ ומחכה ליד בית הספר וחוזר איתי הביתה. מדי פעם, היה בורח מהבית, ורץ אחרי ויושב לידי בכיתה, מחוסר ברירה.

עם הכבש שלי

בסביבות כיתה ב', כשהייתי בת 7, הוריי בנו מלון חדש שנקרא: "ארזים", ועברנו לגור בדירה שהייתה בתוכו. זמן לא רב לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור. בתחילת המלחמה הגבול הצפוני היה שקט. אך במשך הזמן הקרבות הגיעו לגליל העליון לנבי-יושע, וקיבוץ מנרה והחליטו לפוצץ גשרים שחיברו בין לבנון לישראל.

לילה אחד, שנקרא "ליל פיצוץ הגשרים" פוצצו כוחותינו 3 גשרים, שאחד מהם, היה על יד מטולה ממש. לא ידענו על כך, כשהיה פיצוץ כל החלונות נשברו לרסיסים, ואני שישנתי מתחת לחלון, התמלאתי ברסיסי זכוכית. אני זוכרת שאבי בא לקחת אותי עם השמיכה שלי והרסיסים למקום בטוח, ורק אחר כך הורידו ממני את כל רסיסי הזכוכית. זמן לא רב אחר כך, בשעת לילה, בעונת הקיץ, פינו את כל הנשים והילדים למושבה "בנימינה" לתחנת הרכבת. לאחר מכן חלק מהאנשים התפזרו בדירות אצל משפחות המושבה וגם אנחנו. גרנו אצל אחד האיכרים מספר חודשים, והיינו באים לעזור בעבודת השדה ובתמורה קיבלנו ענבים וירקות שונים. כמו שאמרתי, הם פינו רק נשים וילדים, ואחי הגדול ואבי נשארו במושבה כדי לשמור עליה.

כשחזרנו למטולה, אבי ואמי עזרו לעלייה של יהודים שעלו מסוריה ולבנון בצורה בלתי חוקית, הגיעו בלילות גשם תמיד בכדי שלא יוכלו לגלות אותם, והם הובאו ישירות למלון "ארזים", המלון של הוריי שהיה ביתי ומאחר והם הגיעו רטובים מיד עם בואם עטפנו אותם בשמיכות וחילקתי להם מרק יחד עם אמי. לאחר כשעה או שעתיים העבירו אותם לקיבוץ כפר גלעדי, ושם פיזרו אותם ביתר הקיבוצים.

כאשר התקרבתי לסיום בית הספר היסודי, הגיע השעה להחליט מה הלאה? באיזור שלנו, בגליל העליון, לא היה בית ספר תיכון. בית הספר הקרוב ביותר היה בטבריה, או בצפת, הנסיעה לשם לקחה כשעתיים. כמו כן, גם לא הייתה תחבורה סדירה, ולכן כל הילדים שרצו להמשיך ללמוד נאלצו לעבור לפנימייה רחוקה. למשל, אחיי הגדולים ועוד ילדים מהמושבה למדו בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, או במקווה ישראל. החלום שלי היה להיות גננת, ומאחר ומחזור לפני יצאו בנות ללמוד בפנימייה בתל אביב, "בית צעירות מזרחי", תיכון מקצועי, ובעקבות שאר הבנות, עברתי גם אני ללמוד שם, ולאחר בירור נודע להוריי שאוכל להמשיך בסמינר תלפיות וללמוד להיות גננת, כפי שרציתי.

כך שבגיל 14, נאלצתי לעזוב בית חם ומפנק, את מושבת מולדתי, ולצאת לעיר גדולה וזרה לי לחלוטין בלי יכולת לחזור בשבתות הביתה בגלל המרחק, מפני שהנסיעה למטולה ארכה כ-6 שעות. הגעתי הביתה לחופשות רק בחגים ובחופש (ראש השנה, סוכות, חנוכה, פורים, פסח שבועות והחופש הגדול). המעבר היה קשה מאוד, הכר במיטתי ספג הרבה מאוד דמעות בחודשים הראשונים. גרנו שם שלוש בנות בחדר, אט אט הן הפכו למשפחתי השנייה. וכשהייתה לנו שבת חופשיה, נסעתי אל אחת משתיהן מדי פעם הביתה. בחגים, או בחופש הגדול הן היו באות אליי. בפנימייה היינו צריכות לדאוג לניקיון הפנימייה, לגיהוץ בגדינו, מה שאני לא הייתי רגילה בביתי הקודם. כמו כן, היו לנו תורנויות מטבח וחדר אוכל. כל יום היו עושים לנו מסדר בוקר ובדקו את ניקיון הפנימייה ושאר המטלות שהטילו עלינו לעשות.

תחפושת בפורים

ב"בית צעירות מזרחי" למדתי במגמת פקידות ותיכון רגיל, ולכן למדנו עד שעות אחר הצהריים, ובימי שלישי למדנו חצי יום ואחר הצהריים היה יום הבילוי שלנו, הלכנו לסרט, או להצגה, לחוף הים בקיץ, מה שבני נוער עושים. כשסיימתי את "בית צעירות מזרחי" עברתי לסמינר תלפיות, למדתי בו שנתיים והגשמתי את חלומי להיות גננת.

הזוית האישית

תמר הנכדה: למדתי על סבתא הרבה יותר, ובאמת הבנתי מה היא עברה בצעירותה, אני שמחה שלקחתי חלק בתהליך הזה, ומאוד נהנתי בו.

סבתא חנה: נהנתי מאד מהמפגשים השבועיים עם תמר ועל ההזדמנות לחלוק איתה את ילדותי ובגרותי שבדרך אחרת לא בטוח שהיינו מגיעות לכך.