מאגר סיפורי מורשת

שושנה כרמונה, נולדתי בדרום תל – אביב בשכונת פלורנטין. בזמני, לא היו טלוויזיות, טלפונים ניידים,איפוניים וכו'. בקושי  היו טלפונים, כי מי שהזמין טלפון לביתו לקח הרבה זמן עד שהיו מתקינים אותו בכלל. היו לנו הרבה משחקי רחוב כגון קלאס, חמש אבנים, משחקי חבל, חמור חדש, סימני דרך ועוד.

למדתי בבית הספר יחיאלי , בתל אביב, אשר נמצא בשכונת נווה צדק, ואשר לימים נקרא מרכז סוזן דלל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא מזמן, לקחתי את נכדתי לבקר באותו מקום והראיתי לה איך היה בנוי בית הספר. הראיתי לה את המרפאה, השירותים עם הבור, (בול פגיעה) את אולם הספורט ומיקום הברזייה שהייתה בחצר. הראיתי לה גם את מרפאת השיניים, שבה היה רופא אכזרי שהטיל עלינו פחד.

עם השנים גדלתי, וכשאבי נפטר, בגיל 17 יצאתי לעבוד והתקבלתי לעבודה בבנק שבו עבדתי כ-40 שנה. את בעלי גרשון הכרתי מאחר ועבד ליד ביתי ושם פרחה אהבתנו. התחתנו בקפה "לורנץ" שבזמנו היה בית הקפה של הבריטים שהיו במדינה. נולדו לנו שלושה ילדים – אורית הבכורה, רינת שהכניסה לראשה שהיא מאומצת, וניקי (ניסים).

 

כאשר באות החברות של נכדתי, אני משתתפת במשחקים של גלגול חבל, ארץ עיר ועוד. לפעמים אני יושבת עם נכדתי, כשיש לה זמן ומסתכלת באלבום של משפחתי ומסבירה לה על המשפחה. כאשר נכדתי נולדה, עזרתי לאימה לגדל אותה כי אימה יצאה לעבודה. הייתי מטיילת איתה בכל חולון, שרה לה שירים ומספרת לה סיפורים.

 

פלורנטין היא שכונה שנמצאת בדרום תל-אביב, שם נולדתי וגדלתי. האוכלוסייה הייתה מגוונת בהרבה עדות כגון בוכרים, ספרדים-יוונים, אשכנזים-פולנים וכו'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסמוך לביתי הייתה מאפייה שמדי שישי אמי הייתה אופה את הפסטלים (בורקס) בעבודת יד (ולא מוכנים) ואני הייתי לוקחת את התבניות למאפייה והאופה היה אופה לנו את הפסטלים. ואז בחזרה, כל הבית היה מלא בניחוחות נעימים שהשבת הגיעה. לפני כניסת השבת היה עובר אוטו עם צופר ושלט שבו היה מצוין זמן כניסת השבת.

בילדותי המקררים לא היו כמו שיש היום, והיה בשכונתנו מפעל לקרח, אשר הייתי לוקחת כל יומיים חצי בלוק קרח ומכניסה למקרר.

בחגים כמו שמחת תורה היה בבית כנסת של הרב ידידיה פרנקל, מרכז של ריקודי ספרי התורה. אך עד המרכז, בין כל הרחובות היו עוברים הרבנים וספרי התורה של כל בתי הכנסת בסביבה. בסיום התהלוכה צעדה תזמורת מכבי האש שסגרה את המצעד.

ליד ביתי, גדל עץ תות, שעליו אהבתי לטפס ולקטוף תותים מהמקום הכי גבוה בעץ, שהיו הכי מתוקים. באחד הימים, אחת השכנות קצת כעסה וצעקה עליי אז נבהלתי ונפלתי מהעץ. כשנפלתי שברתי את שתי ידיי ונקעתי את רגלי. לא יכולתי לצאת לטיול כיתתי שהיה באותו זמן. במשך השנים עץ התות נגדע ובמקומו נבנה בית שמתחתיו שתי חנויות. באחת החנויות עבד גרשון אברהם. (בעלי) שם הכרנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באחד הימים כשהסתכלתי על עצמי במראה, ראיתי מעין כתם חשוד באזור החזה. התחלתי למשש אותו כי הוא היה בולט וכהה ומיד פניתי לרופא ששלח אותי לצילום. בצילום התברר שיש לי סרטן השד. לא נבהלתי, ועדיין לא גיליתי לילדים שלי את הממצא עד הניתוח. לקראת יום הניתוח סיפרתי לילדים והם קיבלו את זה קשה אך עודדתי אותם. את הניתוח עברתי ואז התחלנו בכימותרפיה והקרנות. לבתי אורית (אמא של אדר) היה קטנוע ולאחר שהייתי יוצאת מהטיפול היא הייתה באה לאסוף אותי וטיילנו על הקטנוע. טיפול הכימותרפיה גרם לי להתקרחות אך לא נפלתי ברוחי. ההקרנות גרמו לי לעייפות אך לבסוף ניצחתי!

 

ממקום עבודתי הייתה אפשרות לפרישה ועשיתי זאת גם לרגל מחלתי. מאז פרישתי, החלטתי להתנדב בכדי להעביר את זמני. תחילה התנדבתי במשכן שטיינברג ולאחר מכן הלכתי להתנדב במשען דיור מוגן שם אני מתנדבת עד היום. עם השנים התגלו תופעת לטווח הארוך שאולי קשורות למחלה או לגיל. בין התופעות נפגעה השמיעה, הראייה נחלשה מאוד וכמובן נעשיתי מאוד מתוקה (סוכרת).

 

למרות הכל אני עדין אוהבת דברי מתיקה ומקוממת את כל משפחתי עליי. בזמני הפנוי אני רוכבת על אופניים ופותרת תשבצים ותשחצים.

כיום אני גרה עם בעלי, בתי אורית ובתה אדר בחולון. אני חושבת שביתי הוא בית חם מאוד כי אנו אוהבים שבאים אלינו. חברותיה של נכדתי אוהבות לבוא אלינו, נהנות וכיף להן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בחגים אנו מארחים את כל המשפחה המורחבת שכוללת את בני (ניקי) ומשפחתו, בתי (רינת) ומשפחתה וכמובן הוריה ודודתה של כלתי.

 

בפסח אני שמה את קערת הסדר שקיבלתי מאמי וכל הילדים קוראים את ההגדה של פסח. קערה זו ניתנה לי במתנה מאמי ולשלושת אחיי. את הקערה הזו אני העביר לבתי אורית שתעביר אותה לבתה בזמנו. אני מקווה שהיא תעבור מדור לדור.