מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי צפרירה, נולדתי בשנת 1944 בכפר חסידים, יישוב שמורכב מחילוניים ודתיים והוקם על ידיי עשרה חסידים שהגיעו מפולין והקימו את המושב. לימים הגיעו בחורי ישיבה ורצו להפוך את הכפר לדתי קיצוני, כל יום שבת הם היו יורדים מההר וזורקים אבנים על רכבים שעברו בכפר, עד שיום שבת אחד התארגנו כל החברה, חיכינו להם והרבצנו להם כאלה מכות והודענו להם שיישארו על ההר למעלה ואנחנו, הגרים במושב נמשיך בהווי חילוני דתי מכובד.

המאפיה שלנו

לאבא שלי הייתה מאפיה של המושב. המאפיה סיפקה לחם לתושבי הכפר ובזמנו פרצה שרפה בקיבוץ יגור שסמוך למושב. המאפיה נשרפה וכיוון שלא היה כסף אז הקיבוץ סיפק קמח ואבא שלי אפה את הלחמים. סמוך למושב הוקמו ארבע מעברות של יהודים: תימנים, עיראקים ופולנים. כל חורף ביתנו היה מלא ביהודים תימנים שהאוהלים שלהם התמלאו במים והוריי הזמינו אותם אלינו הביתה לישון חודשים שלמים. לימים גדלתי והתחלתי לעזור במאפיה בימי חמישי הייתי יורדת למאפיה אחרי הצהריים ומחליפה את אבא שלי עד 2 בלילה באפיית חלות לכבוד שבת. זה היה תנאי לקבלת רכב ליום שישי לחיפה לצאת לבלות, הכל היה מותנה, תיתן תקבל לא תיתן לא תקבל.

ילדות

היה לנו הווי מיוחד, כל יום חמישי אימא שלי הייתה מכינה פיתות ופלאפל וכל הכיתה הייתה מגיעה והיינו יושבים על המדרגות ואוכלים. כל יום שישי אחרי הצהריים כל תושבי הכפר היו באים למאפיה עם סירים של חמין ואבא שלי היה מכניס את החמין לתנורים שהיו לוהטים עדיין מאפיית החלות. כך כל שבת אחרי התפילה כל דרכי הכפר היו מלאים באנשים עם סירים עם ריחות מדהימים של חמין, הולכים הביתה לאכול חמין.

למדנו בבית ספר דתי היינו צריכים להתייצב כל בוקר בשבע לתפילה אבל זה היה מעורב בנים ובנות ביחד. בימי שישי ושבת היינו הולכים לבני עקיבא. בחופשים היינו עוזרים לכל תושבי הכפר במשק שלהם אם זה בשדות או בחליבת פרות. לא היו קייטנות, פעם בשבוע נסענו לים במשאית לקריית חיים זאת הייתה חוויה. המשאית הייתה משאית שהובילה קמח למאפיה ובימי רביעי היו מנקים אותה ושמים ספסלים ונוסעים אחרי הצהריים לים. כשרצינו לאכול גלידה היינו רוכבים על אופניים לקריית אתא. הבנים הרכיבו את הבנות וחוזרים בלילה בלי פחד. לימים גדלתי למדתי בחיפה בבית ספר גימנסיה ביאליק וניגנתי פסנתר בקונסרבטוריון שהיה בית ספר למוזיקה, 10 שנים.

צבא

לאחר 10 שנים התגייסתי לצבא לחיל האוויר, היה לי שירות מדהים ומעניין. אנחנו הקמנו בצבא את יחידת מכ"ם הידועה בהר מירון, הייתי בין המקימים שלה, היה מאוד מרגש. זאת הייתה החוויה הכי טובה שלי מהצבא, בנוסף היו הרבה חוויות כמו מעקב אחריי מטוסי אויב והפלה שלהם. היינו יוצאים שבת כן שבת לא, וגם כשלא היינו צריכים לסגור שבת, שהיינו צריכים לצאת הביתה, רצינו להישאר בבסיס כי היה לנו הווי מדהים.

הנוף

הגעתי ממושב למרגלות הכרמל שהנוף היחידי היה הרי הכרמל, כשהתגייסתי הבסיס היה על הצוק של הר הכרמל עם נוף מדהים של כל חיפה פרוסה לפניו, קראנו למקום הזה "הנוף". היינו יושבים שם בכל הזדמנות שיכולנו ולא היינו שבעים מהמראה שהיה מורכב מחברה שהגיעו מקיבוצים ומושבים עלינו. ביום קיץ אחד יצאנו החוצה והיו שלגים מטורפים ובאנו לא מוכנים עם ביגוד קל נאלצו לשלוח בשבילינו שריוניות להביא לנו בגדים.

הקמת משפחה

הכרתי את בעלי והתחתנו בגיל 21. החתונה שלי הייתה ענקית, כל היישוב היה בה, היינו צריכים להשכיר שני אולמות. ירד מבול באותו יום ואמרו שהכלה כנראה אוהבת לאכול שוקולד אבל טעו, החתן אוהב לאכול שוקולד, אומרים כי מי שאוהב שוקולד יורד גשם ביום חתונתו. את ירח הדבש בילינו יומיים וחצי בטבריה כשאני בוחנת את בעלי למבחן בלטינית.

נולדו לנו ארבעה ילדים, לצערי הרב אחד נהרג בתאונת דרכים. המשכתי לעבוד בבנק לאומי נסענו הרבה מחוץ לארץ עשינו טיול של שבעים יום סביב העולם – היה מדהים. אני אוהבת מאוד לבשל וזכיתי מקום ראשון בתחרות אוכל. היה לי אח אחד גדול ממני שנפטר ממחלת לב. החבר הראשון שלי נהרג במלחמת ששת הימים בקרב על רמת רחל בירושלים. עבדתי בבנק לאומי 40 שנה וכיום אני פנסיונרית המתנדבת בעיקר עם ילדים עם צרכים מיוחדים, אנחנו מתנדבים מטעם בני ברית. בני ברית זאת קבוצה שעוזרת לקהילה, אני ועוד חמישה זוגות באים כל בוקר ומבשלים אוכל לצהריים וערב שיהיה לילדים מה לאכול.

זיכרונות

הטיסה הראשונה שלי הייתה מדהימה זה היה בגיל 32. שכנה שלנו שהייתה כמו סבתא בשבילנו, היא הציעה לי שהיא תשמור על הילדים ותאפשר לנו לנסוע לחו"ל. טסנו אז להולנד, פריז, אנגליה וסקוטלנד נסענו ברכבת לילה. זאת הייתה חוויה מדהימה, נסענו לעשות סקי בפעם ראשונה בשנת 1992 בשוויץ, בחורף, בפברואר. למדנו לעשות סקי ואני למדתי סקי במסלול של ילדים, אני זוכרת שכל חמש דקות נפלתי והמדריך שלי היה באמת אומלל, אבל זאת הייתה חוויה. בעלי המשיך ללמוד ואני אמרתי עד לכאן, הבנתי את הרמז, בעלי המשיך עד שהוא שבר את היד ואז גם הוא הבין את הרמז.

עשו לי יום הולדת בגיל 60 והבן שלי אהב מאוד לעשן נרגילות והיה קונה רק בדלית אל כרמל. עשו לי הפתעה ביום שישי בבוקר. היינו צריכים לנסוע לבת שלי והיו צריכים להביא נרגילה, אז הבן שלי אמר בואי בשמונה בבוקר ניסע לדלית אל כרמל. הדרך לדלית אל כרמל הייתה מדהימה ביופייה הנוף הירוק שמתמזג עם הים והאוויר הצח המזכיר לי את שוויץ. כשהגענו הכל היה סגור חוץ ממסעדה אחת אז הבן שלי הזמין לי פיתה על מהטאבון עם לבנה וכוס קפה. בדרך חזרה מצאנו נרגילה כשהגענו הביתה הייתה הפתעה היו מלא אורחים.

חוויה לא נעימה שאני לא מאחלת לאף הורה לקבל טלפון ממשרד החוץ שמנסים להטיס את הבן הפצוע ארצה. הוא קפץ לתוך נהר ושבר את הרגל. אני חייבת לציין ולהגיד כל הכבוד למשרד החוץ על הטיפול שלו. במשך ארבעים שעות הטיסו אותו עד שזכינו לראות אותו יורד מהמטוס, אז הוא היה בן 22 .הילד הזה נולד לי באותה שנה שהבן שלי נהרג והוא ממש דומה לו. הבנים שלי היו בצופים למרות שהם לא רצו להיות בצופים אבל אני לא וויתרתי להם והם עברו לחוגי סיירות, שירתו בצבא אחד בהנדסה קרבית אחד צלם מודיעין.

מפגש מהעבר

לפני ארבע שנים עשיתי מפגש של כל ילדי הגן מהכיתה שלי, החלטנו לאסוף את כולם שזאת בעצם "משימה בלתי אפשרית" אבל הצלחנו. קיים בכפר מקום שקוראים לו "יענקלה שטייטל", זה מקום שאחד מתושבי הכפר לקח שדה גדול והפך אותו למוזיאון ענק משנות ה-40 וה-50. המקום משמש מועדון, זאת חוויה לבקר שם, באים ורואים במוזיאון את ארץ ישראל של פעם. שם חגגנו את המפגש שהיה מאוד מרגש, עם הרבה נוסטלגיה. עשינו ביקור בכל תחנות הכפר שליווה אותנו בחיינו, כמו גן הילדים שכבר קיים 70 שנה וממשיך לתפקד.

הזוית האישית

רינאן: למדתי המון על אותה התקופה אשר צפרירה חיה בה בעבר ושמחתי לשמוע על מה שהיא הייתה עושה באותה תקופה, בנוסף על האירועים שקרו עם החברים והמשפחה שלה, על שירותה בצה"ל ועל המשפחה שלה. למדתי על כפר חסידים ששם היא גרה בילדותה. לסיכום היה לי ממש כיף ומעניין לשמוע את סיפור חיה של צפרירה למדתי המון עליה והכרתי אותה יותר לעומק בגלל הסיפורים.