מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי בשנות החמישים בתקופת הצנע

יובל וסבא כיום
יום הולדת 65 לסבא
סיפור ילדותי במוסד "בית הילד"

שמי אבי שקד.

הוריי חיים ורחל מנדל שרדו את השואה ועלו לישראל בשנת 1948 לפני קום המדינה בסרטיפיקט משלטונות המנדט הבריטי.

הם גרו בעכו ברחוב "בן עמי" שהיה הרחוב הראשי. שנה לאחר עלייתם ארצה נולד אחי הבכור שמשי. אני נולדתי בתאריך 20.8.1950 כאשר מדינת ישראל הצעירה הייתה בת שנתיים. המדינה שאך זה קמה קלטה עולים ניצולי שואה שהגיעו אליה מאירופה. העולים החדשים וביניהם הוריי ששרדו את מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, קיבלו הזדמנות להתחיל בחיים חדשים.

אבי חיים עבד בעבודות מזדמנות עד אשר פתח חנות ירקות ברחוב הראשי "בן עמי" מול הבית שבאחד מחדריו גרנו. אמי רחל טיפלה בתינוקות, אחי שמשי ואני. המדינה קלטה מספר גדול של עולים, ולא היו מספיק אמצעי מחייה לכולם. התקופה נקראה "תקופת הצנע" בגלל המחסור באוכל, בגדים, דיור וכו'. מכיוון שהיה מחסור באוכל הממשלה חילקה תלושים למזון וכל משפחה קיבלה הקצבה לאוכל לפי כמות הנפשות וגילם. לא כולם יכלו לקנות אוכל מכיוון שהיה דרוש גם כסף, כדי לקנות את האוכל המוקצב.

היו משפחות עניות שמכרו חלק מתלושי המזון למשפחות עשירות, וכך יצא שמשפחות עשירות יכלו לקבל יותר אוכל והמשפחות העניות קנו בכסף שקיבלו מהעשירים אוכל באמצעות התלושים שנשארו להם, לתופעה הזאת קראו "השוק השחור". הממשלה נלחמה "בשוק השחור" באמצעות פקחים ושוטרים.

בתקופת הצנע יצרני המזון שהם הקיבוצים והמושבים חיו ברווחה מכיוון שלא חסר להם מזון והם יכלו להחליף ביניהם מצרכי מזון הלולן נתן ביצים ותרנגולות לרפתן, שהחזיר לו בחלב ובשר. אני הייתי ממשפחה במעמד הבינוני, והיה לנו אוכל במידה מספקת.

היו מוצרים חיוניים לגידול ילדים שחסרו במדינה ותזונאים הרכיבו לוחות מזון לכל גיל כדי לשמור על בריאות התושבים. למשל, ילדים קיבלו שמן דגים (שהוא מאכל מגעיל) כדי לספק להם ויטמינים חיוניים שלא היו באוכל שהוקצב. כל ערב הייתי נאלץ לבלוע כפית של שמן דגים שטעמו היה נורא!

הוריי רצו עוד ילדים ואמי הרתה. בתקופת ההיריון היא חלתה, והרופא המליץ לה לבצע הפלה, מכיוון שהעריך שאינה מספיק חזקה ללדת. אמי סירבה. הרופא שחשש לחייה שיקר לה ואמר לה כי העובר מת, והיא ענתה לו שהיא מרגישה את תנועותיו והוא חי. אמי ילדה את אחותי עדנה ומיד לאחר מכן חלתה ואושפזה בבית חולים  שם בנוסף למחלתה, הודבקה בזיהום וכתוצאה מכך נפטרה. הייתי בן 3 שנים ושמונה חודשים כאשר אמי נפטרה כתוצאה מהזיהום.

מערכת הבריאות באותה תקופה לא הייתה מספיק מתקדמת, וחולים לא שרדו מחלות שהיום נחשבות לקלות. אבי נותר עם תינוקת בת חודש, ושני ילדים קטנים, אני בן שלוש ושמונה חודשים ואחי הבכור שמשי בן 4 ושמונה חודשים. מכיוון שאבי לא יכול היה לגדל אותנו, אחי ואני נשלחנו למוסד שנקרא "בית הילד" בפרדס חנה ואת אחותי מסר אבי לטיפול אצל קרובי משפחה. בגלל מצוקה כלכלית אבי עבר לעבוד בצרכנייה במושב בנגב.

נכנסתי למוסד "בית הילד" בפרדס חנה בגיל 5 הייתי בגן עם ילדים רבים שהמכנה המשותף לכולם היה בעיות בבית, חלקם ילדים יתומים כמוני, אחרים בנים להורים גרושים או משפחות שמסיבות אחרות לא יכלו לגדל את ילדיהם. הרגשתי בודד וחיפשתי מישהו מוכר והיחיד שהיה בקרבתי היה אחי שמשי שהיה בכיתה א' מחזור אחד בוגר ממני. בהפסקות רצתי לכיתה שלו כדי להעביר את הזמן יחד אתו. במשך הזמן רכשתי חברים בני גילי והתאקלמתי בחבורה. אני זוכר עד היום שמספרי במוסד היה 118, מספר זה נרשם על בגדיי והשמיכות שלי כדי שיוכלו לחזור אליי מהכביסה המשותפת.

אכלנו בחדר אוכל משותף כמו בקיבוץ. האחראית על המשמעת במוסד הייתה גב' קסוטו, אישה זעפנית שנהגה להכות אותנו בכף על קצות אצבעותינו כאשר הרעשנו כפי שילדים שובבים נוהגים לעשות. היו לנו מטפלות שהיו אחראיות עלינו והיוו תחליף לאימהות שחסרו.

בזמן שהותי במוסד פרצה מלחמת סיני בין ישראל למצריים. אחיה של אחת המטפלות היה טייס חיל האוויר יונתן אטקס שנפל בשבי המצרי וכולם התלחשו על כך. ברחבי המוסד נחפרו שוחות הגנה שבהן היינו אמורים להסתתר במקרה של הפצצות, למזלנו לא נאלצנו להשתמש בהן. בתום מערכת סיני נערכה אזכרה מרכזית לחללי המערכה וכל ילדי המוסד השתתפו באזכרה.

כשעליתי לכיתה א' הייתי התלמיד המצטיין בכיתה בקריאה וכתיבה וקיבלתי פרס מהמורה – ספרון לילדים שמעבר לכתוב היו בו ציורים יפים שמלווים את הסיפור ומאוד אהבתי לקרוא בו שוב ושוב. אחי ואני היינו רחוקים מאוד מהמשפחה וזכינו לביקורים לעיתים רחוקות. קרוב משפחה בשם צבי אקרמן, בעלה של בת דודה של אבי היה סוכן של "אסם" שלקח הזמנות לאטריות מטבח המוסד. לרגל עבודתו הוא היה מגיע אחת לחודש וביקש לראות אותנו ולשאול בשלומנו. בנוסף לכך אבי ודודתי באו לבקרנו ביום ההולדת שלנו. אחי ואני נולדנו בחודש אוגוסט, בהפרש של 5 ימים וחגגו לנו יום הולדת משותף. אני זוכר שכל אחד מאתנו קיבל כדור גומי במתנה ליום ההולדת, וכל הכיתה שיחקה בכדור בהפסקות. באותה תקופה לא היו לנו משחקים והיותי בעל הכדור, העלתה את קרני בכיתה.

כשסיימתי כיתה א', אבי התחתן עם אמי החורגת אדית, אלמנה עם 2 ילדים, בנה הבכור מבוגר ממני בארבע שנים ויהודית שמבוגרת ממני בשנתיים. כאשר התחתנו, עזבנו את המוסד, ועברנו לגור בדירתה של אדית ברמת גן.

 אני וסבא

%d7%99%d7%95%d7%91%d7%9c%d7%99-24-4-07-003

משפחתנו המורחבת סבא עם הנכדים

2015-12-19-%d7%98%d7%99%d7%95%d7%9c-%d7%a4%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a2%d7%a8-%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%aa-114

הזוית האישית

סבא אבי שקד מספר לנכדתו יובל על ילדותו בשנות ה – 50, בתקופת הצנע בארץ

מילון

תקופת הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע . ביטוי זה בא לתאר תקופת צמצום במזון.

שוק שחור
השוק השחור הוא כינוי לפעילות כלכלית הכוללת עסקאות ופעולות שאינן חוקיות. על אף שהכינוי מתייחס לעתים למסחר בסחורות שבמהותן אינן חוקיות כמו סמים או סחורה גנובה, הוא לרוב מתייחס למסחר בסחורות שניתן לרוכשן באופן חוקי אך המדינה מטילה מגבלות על המסחר בהן. הביטוי "שוק שחור" מרמז לסוג העסקאות הללו, הנעשות ב"חושך", מחוץ לטווח הראייה של החוק. שוק שחור מתפתח כאשר השלטון מטיל מגבלות על ייצור ואספקה של מוצרים ושירותים הסותרים את ביקושי השוק.

ציטוטים

”מכיוון שהיה מחסור באוכל הממשלה חילקה תלושים למזון וכל משפחה קיבלה הקצבה לאוכל “

הקשר הרב דורי