מאגר סיפורי מורשת

יוסף ואלך מספר ליותם על הוריו הסבא רבא וסבתא רבתא:

יהושע ואלך, אבא שלי יהושע (אדולף) ואלך. הוא נולד בעיר קלן בגרמניה בשנת 1910. הוא היה בן בכור להוריו אריה יהודה (לודויג) ואמו ייני  (שיינדל) לבית הורן.אבי למד בבית הספר היהודי "יבנה" שבעיר קלן ואחר כך בתלמוד תורה.

 

בסיום לימודיו נסע לשנה ללמוד בישיבה בפרנקפורט. בשנת 1930 התקבל ללימודי רפואת שיניים באוניברסיטת בון. בגמר לימודיו בשנת 1934. השלטון הנאצי לא אפשר לו לעבוד במקצוע כרופא שיניים ולכן עלה לפלשתינה (ארץ ישראל). הוא התקבל לעבודה בבית הבריאות "שטראוס" והפך להיות מנהל מחלקת רפואת שיניים. בשנת 1936 הוא הכיר את פנינה (פאולה) לבית פרנצלאו ובינואר 1938 הם התחתנו בירושלים. עם נישואיהם עברו לגור ברחוב ישעיהו פרס 9. לאחר כמה שנים עזב את בית הבריאות שטראוס ופתח מרפאה פרטית ברחוב שמאי 12 במרכז ירושלים.

 

 

 

סיפור הוריו של יוסף ואלך אמי: פנינה ואלך (פרנצלאו) אמי פנינה (פאולה)  נולדה בשנת 1910 בעיר ליבק אשר בגרמניה. מאוחר יותר עברה המשפחה לגור בעיר הנמל המבורג, האבא  של פנינה,פליקס, עסק במסחר. בילדותה למדה בבית ספר עממי ותיכון. עם סיום לימודיה למדה ציור ואומנות במיוחד התקשרה למורה שלה לציור אשר שמו רוטשילד.

בעת עלות הנאצים לשלטון בגרמניה, הרגיש פליקס ש"האדמה בוערת מתחתיו" ועבר לבלגיה. בשנת 1934 עברה עם הוריה לפלשתינה (ארץ ישראל) והם השתקעו בת"א ברחוב הירקון 107. הבניין עצמו בן 5 קומות נהרס ובמקומו קיים היום מגרש חניה למכוניות. בשנת 1936 הכירה את יהושע ואלך ונישאה לו, בראש חודש שבט תרצ"ח (ינואר 1938) במלון אמדורסקי ברחוב בן יהודה בירושלים. 

 

פנינה ואלך החלה לעבוד בבית הספר הדתי "חורב" שנוסד על ידי יוצאי גרמניה, ולימדה ציור ואומנות. בתאריך בכסלו תרצ"ט  25.11.1938 נולדתי, בן בכור לפנינה ויהושע. נקראתי בשם יוסף על שם הסבא שלי יהושע.

 

נולדתי ב-ב' כסלו תרצ"ח, 25.11.1938. מקום לידתי היה בבית החולים שערי צדק, בכניסה לירושלים. את ביה"ח ייסד אח של סבא שלי ושמו ד"ר משה (מוריץ)  ואלך בשנת 1902. מפאת פרסומו של ד"ר משה ואלך הן כרופא והן כמייסד ומנהל של ביה"ח, הירושלמים קראו למוסד, בית החולים "ואלך" או בשפת האידיש שבה דיברו אנשי הדור הישן בירושלים: "ואלכס שפיטל".הייתי בן בכור להוריי ונכד ראשון לסבי סבתי הן מצד אמא והן מצד אבא ופנקו אותי מאוד. סבי וסבתי פרנצלאו גרו בת"א ברחוב הירקון 107 או איך שהיקים קראו לו: הירקון שטרסה. מדי פעם שלחו אותי הוריי לת"א לסבא וסבתא ושם זכיתי למכונית הראשונה, אופניים וכל הפינוקים האפשריים. לירושלמי כמוני הים היה הפינוק הכי גדול.הוריי שלחו אותי לגן ילדים קרוב כנראה "מרגליות".

 

בהמשך למדתי בביה"ס הדתי חורב אשר נוסד ע"י יוצאי גרמניה. באותו ביה"ס למדתי ברציפות מכתה א'- יב'. בילדותי בשנות הארבעים אני זוכר את השלטון הבריטי בארץ, החיילים האנגלים היו מסתובבים בזוגות או בכלי רכב כמו זחל"מים  (bren carrier )כאשר אנשי המחתרת (אצ"ל, לח"י) הטרידו או עקצו את האנגלים הם היו מסתובבים ברחובות ויורים באוויר דבר שהיה מפחיד מעוד. אני זוכר ערב שבת אחד שהיה עוצר ברחובות והאנגלים נסעו ברחובות וחיפשו חשודים. מכיוון שגרנו בקומה שניה והיה אור חשמל בבית וזה הרגיז את החיילים, והם ירו לכיוון החלון. 

 

כולנו נשכבנו על הרצפה ואבא שלי על אף שהייתה שבת כיבה את כל אורות החשמל בבית, דבר שהשפיע עלי עמוקות בתור ילד במשפחה דתית. האנגלים הפסיקו לירות כשהיה חשוך.

 

סימני המלחמה הראשונים בביה"ס. אני למדתי בבית הספר הדתי חורב, שנוסד ונוהל ע"י יוצאי גרמניה. בית הספר היה במבנה ששייך למשפחה ארמנית ונקרא: "בולוס מיאו". הבניין שכן אומנם במרכז ירושלים אבל בגבול של מגרש ריק עצום שבקצהו היה בית קברות מוסלמי, כיום נקרא השטח "גן העצמאות", מכיוון שבית הספר היה בגבול בין האזור היהודי לאזור הערבי.

 

בשנת 1948 היה סיכון של יריות לעבר בית הספר בזמן שעות הלימודים מצד מזרח שבו הייתה העיר העתיקה. אני הייתי בן עשר ובכיתה ה', הכיתה שלנו למדה בקומה השנייה כאשר החלונות פנו לכיוון בית הקברות.יום אחד, אני זוכר זאת כמו היום, הגיע איש ההגנה לכיתה שלנו והוא נושא אתו רובה או מקלע וניגש לחלון הפונה למזרח. החלונות היו מוגנים בחלקם ע"י סורגים ובטון. זמן קצר לאחר מכן החלו יריות והפגזות מהעיר העתיקה והלימודים פסקו בבית ספרנו.מכאן והלאה נשארתי בבית וכן כל התלמידים ובני משפחתי התכוננו והכנו אספקה: מזון, מים, עזרה ראשונה, נפט, ששימש אותנו כדלק: לפתיליות, לבישול, וכמו כן למנורות נפט לתאורה. היינו זקוקים לנפט בגלל שהחשמל הפסיק בכל העיר. כמו כן, התארגנו יחד עם כל דיריי הבית והכנו את המרתף למצב מקלט. רצפת המרתף הייתה אדמה והוצאנו מהמרתף את הפריטים ("שמטס") שאנשים אגרו בו במשך השנים.  

לצורך המגורים העברנו למרתף: מזרונים, מיטות מתקפלות ועוד ציוד למגורים. עם התגברות המלחמה שהתבטאה: בהפגזות, וביריות. ביום ובלילה הפך המרתף לביתנו.במרתף גרנו יומם ולילה משפחתנו ומשפחות אחרות.

 

אמא שלי הייתה בהיריון ובאחד הימים נקרא אמבולנס לקחת אותה לבית החולים ונולד אחי הצעיר שלמה כל זאת בזמן שירושלים מופגזת ע"י הלגיון הערביהירדני ממזרח וע"י כוח המשלוח המצרי מדרום (בית ג'אלא).כמו כן אני זוכר את משאית, מכלית המים שהייתה עוברת ברחוב ואנשים נעמדו ליד הברז של המכלית עם פחים סירים כדי לקבל את מנת המים המשפחתית.בהזדמנות אחרת מאחר ונולד לנו תינוק חדש היינו זקוקים לנפט למטרת חימום ובישול והכמות שקיבלנו בהקצבה לא הספיקה לנו. הגיע אלינו אדם ובידו פח נפט והוא מכר לאבא שלי את הפח בחמש (5) לירות או פאונד!! שזה היה הרבה כסף בזמני. מכירה זאת נעשתה במה שקרוי: השוק השחור. התמונה של האדם עם פח הנפט יחד עם אבא שלי נטבעה עמוק בזיכרוני.   

 

שערי צדק: "המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית החולים הגדול בירושלים, מבחינת מספר מטופלים שאושפזו בו ומספר ימי האשפוז (ב-2014 אושפזו בו כמעט פי שניים יותר מטופלים מאשר בבית החולים השני בעיר, מרכז רפואי הדסה). נחנך ב־ י"ט בשבט תרס"ב 27 בינואר 1902. מייסדו ומנהלו הראשון במשך 45 שנה (1902 – 1947), היה ד"ר משה וולך, דמות מרכזית בתולדות הרפואה בתקופת היישוב. בשנת 1980 עבר בית החולים למשכנו החדש בשכונת בית וגן בירושלים. בדצמבר 2012 סופח אליו בית החולים ביקור חולים."

 

מלחמת עצמאות 1948: "מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) – השם המקובל (במדינת ישראל), שניתן לעימות הצבאי שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל וחלק ממדינות ערב שניסו למנוע בכוח את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמת מדינה יהודית (לצד מדינה ערבית) בשטח ארץ ישראל המנדטורית". ויקיפדיה

 תשע"ו