מאגר סיפורי מורשת

שלמה ניב משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדו ניב ומספר לו את סיפורו.

ילדותי

נולדתי בשמונה ליולי 1946 בטבריה להורי נעמי ומנחם (מקס)

אבא שלי

אבא נולד בכפר קטן בפולין בשם בייליצה על שפת נהר הניימן, למשפחה הייתה תחנת קמח ומנסרה, אבא של אבא (סבא שלי), יהושע נרצח על ידי שודדים כשאבא היה בן 9 וראה את הרצח. לאבא היו אח ואחות, כל המשפחה של אבא נספתה בשואה, אבא עלה לארץ בשנת 1934 ועבד רוב חייו בחברת החשמל.

אמא שלי

אמא, נעמי, נולדה בעיירה בפולין בשם זביירצ'ה. אמא פגשה את אבא בהכשרה לקראת העלייה לארץ. היא עלתה בשנת 1936 ולאחר תקופה קצרה בקיבוץ רמת הכובש חברה לאבא בטבריה. כשהתחיל גל העלייה הגדול לאחר קום המדינה אמא למדה בסמינר והפכה למורה.

אמי ואבי

האחים שלי: יש לי שני אחים, יהושע נולד בשנת 1938, ושמעון שנולד בשנת 1942. יהושע יחגוג בשנה הקרובה יום הולדת שמונים. יש לו שלושה ילדים, שמונה נכדים ונין. לשמעון ארבע ילדים, ותשעה נכדים. אני האח הצעיר והפרש הגילים בין כל אחד מהאחים הוא ארבע שנים וחודש.

ביתנו

גרנו בטבריה עד שהייתי בן אחת עשרה ואחר כך עברנו לראשון לציון. גרנו בשכירות בקומה שנייה וכשהיינו קופצים ורועשים היה בעל הבית, יחיא מוישה מזרחי, דופק עם מקל של מטאטא על התקרה שלו שנפסיק. בדירה היו שני חדרים, מטבח, מסדרון ושתי מרפסות. בחדר אחד גרנו שלושת הילדים, היו לנו מיטות ברזל, כשלאחת מהן רגליים מתקפלות ובבוקר הייתה נכנסת מתחת למיטה גבוהה. ובחדר השני היה סלון וחדר השינה של ההורים.

תינוק

הייתי תינוק שמנמן בעל רעמת תלתלים זהובים ואנשים טעו לחשוב שאני ילדה. פעם אחת בת של חברים, לילי, לקחה אותי לבית קפה עם חברים שלה. התחיל ויכוח האם אני בן או בת וכדי להוכיח שאני בן הפשיטה אותי לילי מהחיתולים ואני השתנתי לאחד החברים בפרצוף.

 אני התינוק

בגן הילדים

הייתי בגן לא רחוק מהבית, אצל הגננת עליזה, אני לא זוכר הרבה מתקופת גן הילדים פרט לכמה אירועים מיוחדים, פעם אחת הרבצתי לילד וסגרו אותי בתור עונש בשירותים עד שאבא הגיע מהעבודה והגננת הסכימה להוציא אותי. אני זוכר לטובה את חגיגות החגים ובייחוד את פסח ושבועות, שאז קראו לו חג הביכורים, בפסח התלבשנו בגדים לבנים, קשרנו מטפחת על הראש, ואפינו מצות. אני זוכר שהמצות היו עגולות והיינו דוקרים את הבצק עם מזלג לעשות את החורים של המצה. בחג הביכורים גם התלבשנו לבן, וכל אחד הביא מהבית טנא עם ביכורי ירקות ופירות.

ביה"ס יסודי

למדתי בבית ספר ממלכתי ד' עד כיתה ו'. בבית הספר נפלתי פעמיים על הרצפה ושברתי את השן הקדמית שלי ומאז זה "הסמל המסחרי" שלי, כל פעם שהציעו לי להדביק או להחליף את השן, סירבתי. באותה תקופה הייתי שמן והילדים הציקו לי על כך. בטבריה היה חם מאוד (עוד לא היו מזגנים) ולכן בקיץ היינו מתחילים ללמוד מוקדם ומסיימים באחת עשרה. הייתי הולך לבית ספר עם אחי שמעון ובסוף הלימודים בקיץ היינו יורדים לכינרת להתרחץ, שם היינו פוגשים את אמא שהייתה מביאה ארוחת צהריים. אבא היה מצטרף אחרי העבודה.

אבא היה הולך לעבודה ברגל (באותן שנים היו מעט מאד מכוניות) ואני הייתי מלווה אותו במבט מהמרפסת וצועק לו "אבא, שלום" והוא היה מסתובב ועושה לי ביד שלום.

אבא עבד בשלוש משרות. חוץ מהעבודה בחברת חשמל הוא ניהל חשבונות במסעדה הקואופרטיבית, ובבית ספר "עמל". בשבתות אבא היה עסוק מאד בניהול החשבונות והיה מאחר להגיע לארוחת הצהריים בייחוד כשהיה חסר לו "מיל" להתאמת המספרים. (מה שהיום נקרא שקל בזמנו נקרא לירה. בלירה היו 100 גרוש ובגרוש היו 10 מיל).

 בבית הספר

חוויות מיוחדות:

השחייה: למדתי לשחות אצל המציל ביקו. המצופים שהחזיקו אותנו היו קופסאות פח קשורות ברצועת בד. בהמשך הייתה לי חגורת גומי ממולאת אוויר עליה הייתי רוכב כאילו הייתה סירה. בגלל שבכינרת המים מתוקים התרגלתי לשחות עם פה ועיניים פתוחות, דבר שלא הצלחתי להיגמל ממנו עד היום.

אופניים: זכורות לי שתי חוויות מיוחדות. הרחוב הקטן שליד ביתנו היה במורד חד שהסתיים בקיר בטון. פעם אחת נסעתי במורד ואיבדתי את הבלמים, התנגשתי בקיר הבטון ושברתי את היד. באחת השבתות יצאתי עם שמעון אחי וחבריו לטיול אופניים לכפר תבור. בדרך חזרה קיבלנו פנצ'רים בכל הגלגלים ונסענו לאורך קילו מטרים רבים על חישוקי הגלגלים (ג'אנטים)

שמן: הייתי ילד שמנמן עם כרס גדולה וזה הפריע לי מאד. החברים קראו לי "שמן" ואחי הגדול קרא לי "פוזה" (ביטוי לבטן צמיגית במיוחד שהוא שמע מאמא ואבא) מהבטן העודפת נפטרתי בגיל 12.

תיאטרון: ראיתי תיאטרון מגיל צעיר מאד כי הוריי אהבו תיאטרון ולא תמיד היה עם מי להשאיר אותי בבית. היינו נוסעים להצגות ב"צמח".

ספורט: הייתי חובב ספורט מגיל צעיר. הייתי קורא כל יום את העיתון "דבר" וגוזר ממנו תמונות של כוכבי ספורט אותן הייתי מדביק במחברת הקיימת ברשותי עד היום.

קורקינט: היה לי חלום לקבל קורקינט, ויום אחד אבא חזר מבית הבראה והביא איתו את הדבר הנכסף. אני זוכר שהתעוררתי משינת אחר הצהריים וליד המיטה עמד קורקינט בצבע עץ, שזור פסים אדומים, במדרך ובהיקף הגלגלים.

פורים: כשהייתי ילד היה נהוג לעשות תחפושות לבד בבית. אמא ואבא היו משקיעים הרבה עבודה ביצירת התחפושות. אני זוכר במיוחד את תחפושת הסיני, בה הייתי לבוש בחליפה עם קישוטי זהב אותם צבעו הוריי בעצמם, כובע סיני וצמה ארוכה. התחפושת המיוחדת ביותר הייתה הרמזור עליה זכיתי במקום הראשון בעדלאידע שנערכה בטבריה כשהייתי בן עשר. התהלוכה הוקדשה לזהירות בדרכים. אבא בנה מבנה מחוטי ברזל אליו הוצמדו פלקטים ועליהם תמרורי דרכים. על ראשי עמד רמזור אמיתי שבעזרת מתגים הייתי מחליף בו את האורות.

 בתחפושת פורים

בולים: התחלתי לאסוף בולים בגיל צעיר מאד, בעיקר מעטפות היום הראשון (כשהיה יוצא בול חדש, הייתה יוצאת מעטפה מיוחדת עם חותמת היום הראשון) שנים ארוכות הייתי מנוי ב"שירות הבולאי" והייתי מקבל הביתה את מעטפות היום הראשון.

עולים חדשים: בראשית שנות החמישים הגיעו לארץ גלי עלייה גדולים, בעיקר מארצות המזרח, ומקומה של טבריה לא נפקד בין המקומות שקלטו עולים רבים. אמא הוכשרה להיות מורה ובתחילת דרכה עבדה במעברה (מעברה – מחנה אוהלים עם מעט מאד תשתיות) ובהמשך נבנו צריפי פח שלהטו בקיץ. הדרך המקוצרת לבית הספר עברה המעברה. בשבתות היו העולים מעירק מטיילים ברחוב בפיג'מות מפוספסות וזה היה מראה מוזר מאד. בהמשך נבנו שיכונים של דירות קטנות ואמא הקימה וניהלה את בית הספר בשיכון ב'. משפחתנו אימצה משפחת עולים והיינו הולכים לבקר אותם בימי שישי לפנות ערב. הדירה שלהם הייתה בגודל שני שליש מהמרתף בבית שלך.

השכנים: השומר צבי ניסנוב.

צבי היה בצעירותו חבר בתנועת ה"שומר", תנועה של צעירים חמושים רכובים על סוסים שהגנו על היישובים החקלאיים בגליל. היה לו שפם ארוך ואני פחדתי ממנו מאד. כשהייתי מתקרב לביתו הייתי בודק מרחוק שהוא לא בחוץ.

דבורה בומשטיין: ליד ביתנו בצריף עץ גרה אשה בודדה וזקנה בשם דבורה. הוריי אהבו אותה מאד ובימי שישי אחרי הצהריים היינו הולכים אליה לשתות כוס תה ולאכול רקיקים (עוגיות) מעשה ידיה.

החברים: אני זוכר בעיקר את החברות עם מתי (מתיתיהו) איתו הייתי משחק כדורגל וסטנגה בכדור גומי קטן ברחבה שליד ביתו תוך שאנחנו מדמים עצמנו לכוכבי כדורגל מאותה תקופה (יעקב חודורוב, שייע גלזר, אלי פוקס, סטודינסקי, ישראלי, רוזנבאום ועוד…) חוץ מזה הייתי משחק עם יואב על הגג .

ראשון לציון: ב-1957 עזבנו את טבריה ועברנו לראשון לציון. את הדרך מטבריה לראשון עשיתי על המשאית הפתוחה שהובילה את רהיטי הבית כשאני יושב על ספת הסלון. בראשון גרנו בבית פרטי קטן עם חצר גדולה. בחצר היה עץ תות גדול ושובך.

המצגת שלנו

הזוית האישית

יונתן: "למדתי שכשסבא היה ילד שיחקו בהרבה משחקים שלא משחקים היום. למדתי גם על הרבה אירועים משמעותיים בחייו של סבא. נהניתי מהמפגשים עם סבא ולעשות איתו את העבודה".

סבא שלמה: "היתה לי חוויה נהדרת לשבת עם נכדי הבכור ולהעביר לו את חוויות ילדותי, ואת סממני התקופה תוך שאני נזכר בעצמי בחוויות העבר".