מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה, בביה"ח "בתר" בשנת 1952 כבת שלישית להורים ניצולי שואה.

הוריי אברהם שמואל וברוניסלבה (ברוניה) ז"ל, ילדי פולין מהעיר קרקוב, שרדו את מחנות ההשמדה אושוייץ ובירקנאו ומחנות כפיה נוספים, איבדו את משפחתם הראשונה, נפגשו לאחר המלחמה (היו שכנים לפני המלחמה) והקימו משפחה חדשה.

אחותי רות, נולדה כשנה לאחר המלחמה, אחריה נולדה אחותי ציפורה שנולדה עם מום. בינואר 1949 הוריי ואחיותי, עלו לארץ, ושוכנו במחנה העולים "שער העלייה". תקופה קצרה לאחר מכן, נפטרה אחותי ציפורה.  כשנתיים לאחר מכן נולדתי אני.

הוריי רכשו "מחסן" ברחוב מסדה בחיפה, שיפצו אותו והפכו אותו לדירת מגורים בת חדר אחד מרווח, מטבח גדול, ומרפסת. הוריי ואני ישנו בחדר, ואחותי רותי ישנה במטבח. כשהייתי בת שמונה, הוריי רכשו דירה מרווחת בת שלושה חדרים בבניין ממול שם התגוררתי עד נשואי.

בילדותי, היה חלבן שהיה מביא בקבוקי זכוכית מלאים בחלב עד לפתח הדלתות. ברחוב על עגלה ופעמון בידו נסע "איש הנפט" ולכל צלצול הפעמון ירדנו עם פחים למלא נפט שבו השתמשנו לחימום הבתים. דמות נוספת ברחובות הייתה של מוכר הקרח- גם הוא על עגלה היה מצלצל בפעמון ואנשים היו יורדים מהבתים, ובעזרת מלקחיים מיוחדות רכשו בלוק או חצי בלוק קרח כיוון שאז המקררים לא היו מחוברים לחשמל, הייתה זו תיבת עץ ובתוכה גוש קרח.

השכונה שבה התגוררתי, בילדותי ובנעוריי, שכונת "הדר הכרמל" נחשבה בזמנו לשכונה מאוד איכותית. נהגנו לשחק ברחובות- מדיי יום בשעה ארבע אחה"צ נשמעו שריקות ממרפסת למרפסת, ואנו הילדים היינו מתכנסים למשחקים ברחוב. שיחקנו מחבואים, תופסת, חמור חדש, חמש אבנים, גולות, מסמר, קפיצה בחבל וכו..

בהגיענו לכיתה ה', רובנו הצטרפנו ל"צופים"- שבט הילל, בודדים הצטרפו "לנוער העובד" ול"שומר הצעיר". תנועת הנוער מילאה חלק מאוד משמעותי מחיינו, בילינו שם בפיעילות חינוכית בימי שלישי ושבת, ובימי שישי בערב היו לנו "ערבי תרבות". לאחר הפעולה ביימי שבת, נהגנו לרדת ל"הדר", לקנות פלאפל, גזוז, וגרעינים שנימכרו בתוך קונוס מנייר עיתון. בחופשות, יצאנו לטיולים, וכשהיתבגרנו מעט נהגנו לצאת בחופשים ל"מחנה עבודה" בקיבוצים כעזרה בפלחה, ובמטעים.

כמו רוב ילדיי השכונה, למדתי בביהס "לאו-בק" , בכל כיתה היו כחמישים ילדים. בכיתות ב'-ג' למדתי במשמרת אחה"צ, קבוצת תלמידים למדה מהשעה שמונה בבוקר עד שתיים עשרה וחצי, וקבוצה שנייה למדה החל מהשעה אחת, עד השעה ארבע וחצי, כמובן שהוריי לא היו בבית באותן שעות, והייתי כמו רבים אחרים "ילדת מפתח".

בנוסף לכך, ניגנתי בתזמורת העירונית של עיריית חיפה. ניגנתי בקלרינט, והופענו עם התזמורת במצעדי יום העצמאות בחיפה.

בגיל 18 התגייסתי לצה"ל, ומיד עם שיחרורי נישאתי לדוד בעלי, עברנו להתגורר בטבעון, נולדו לנו ארבעה ילדים, ועד כה אנו נהנים משישה נכדים.

אני כבת ל"דור שני לשואה", נולדתי למשפחה שמוצאה בפולין, בבית שוחחתי עם אמי בשפה הפולנית ועם אבי בשפה העברית. רוב בני משפחתם של הוריי נספו בשואה- אמי שרדה את מחנה אושוויץ-בירקנאו וזאת בזכות מקצועה כתופרת "שנבחרה" לעבוד אצל מציל היהודים "מדרי'ץ" שהיה בעל מתפרה שתפרה את מדיי הצבא הגרמני. מעט מאוד ידוע לי על קורותיה של אמי בשואה, כיוון שלא סיפרה. מהמעט שסיפרה ידוע לי שהשתמשה בקליפות סלק כדיי למרוח את הפנים שתראה בריאה יותר, וכן סיפרה לי שכאשר היה "מצעד" לעבר תאי הגזים, סימנו לה לצעוד אחורה במקום קדימה וכך ניצלה. אמי שוחררה ממחנה אושוויץ בחודש ינואר ע"י הצבא הרוסי. אמי איבדה בשואה את בעלה הראשון וילי רוזנבלט, ובתה הראשונה רות.

אבי שהה בעיקר במחנות כפייה, אין לי שום מידע מה עבר עליו בשואה, כיוון שלא שיתף אותנו בכלל ונפטר כשהייתי יחסית צעירה, רק בגיל מבוגר הרבה יותר, נתגלה לי במקרה שאבי איבד בשואה את אשתו הראשונה ובתו בת החמש, ובעקבות מידע זה נודע לי בעצם שגם אמי איבדה את בעלה הראשון ובתה.

אבי, אברהם שמואל פולגר שהה בגטו קרקוב. אם חיסולו של הגטו,בוצע גירוש לפלשוב, משם הוא עבר בשנת 1945 למחנה גרוס רוזן שם שהה כנראה תקופה קצרה. היה זה מחנה גדול לעבודות כפייה והיו לו מחנות משנה רבים. משם כנראה הוא עבר למחנה לנגן ביליאו שהיה אחד ממחנות המשנה. לפי מסמך שמצאנו, מופיעה גם שם מחנה רייכבאך או רייכנבך שלגביו אין מידע נוסף. כנראה שאבי שוחרר ב- 13 למאי 1945. אבי איבד בשואה את אישתו הראשונה צילה, ובתו אלה בת 4.

בשואה נספו סבים וסבתות שלי: מצד אבי – חונא וציפורה (פייגה) ובניהם אפריים, חיים, ויעקב ומשפחותיהם. מצד אמי – צבי הרש ולאה לבית איינטרכט ובניהם גרשון (גוסטב), אלכסנדר (אולק), ושמואל.

לחיות בבית של ניצולי שואה, היה לא פשוט כלל ועיקר.

להיות דור שני לשואה אומר שבעצם הוולדי, עם היניקה הראשונה עוצבה דמותי ונחרצו חריצים בשנשמתי. להיות דור שני זה אומר לגדול בבית עם זוג הורים ניצולים, אחות אחת, "ואושוויץ בצלחת". לא לדעת מתי נולדו סבי וסבתי שלא הכרתי, הדודים שיכלו להיות לי ובני דודים שהחמצתי. לחיות בצילה של תקופה שעיצבה את דמותי ואת חיי.

ניצחונם של הוריי הוא, שמשתי בנות זכו ל"שבט" של שמונה נכדים, שישה עשר נינים (עד כה). הניצחון האישי שלי שאני נשואה לדוד בעלי ולנו ארבעה ילדים: אופיר, שמואל אביב, נעה, נופר. יש לנו שישה נכדים: רוני, שחר, יונתן, לירי, יהלי, ליה (עד כה).

משפחת שפיגל המורחבת 

הזוית האישית

סבתא דליה: נהנתי מאוד מכתיבת הסיפור יחד עם שחר. אני שמחה שהשתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי . אני ושחר התחברנו מאוד והתקרבנו.

שחר: נהנתי מכתיבת הסיפור. אני שמחה שהשתתפתי יחד עם סבתא בתכנית הזאת. למדתי המון דברים על עברה של סבתי וגיליתי פרטים רבים על המשפחה שלי.