מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא לאה גלייט במלחמת ששת הימים

סבתא לאה נולדה בירושלים בשנת 1950, ילדה שלישית ליהודה ואלקה ארגוב. הוריה עלו לארץ כחלוצים בשנת 1933 מפולין, ונישאו בתל אביב בשנת 1934. לירושלים הגיע הזוג בשנת 1938.

אני גדלתי בירושלים: בהיותי בת 17, פרצה מלחמת ששת הימים. שבוע לפני פרוץ המלחמה חליתי בחצבת, ואת ימי הכוננות שלפני המלחמה "ביליתי" בשכיבה חולה במיטה. ביום שני, ה-5 ביוני 1967, פרצה המלחמה. באותו בוקר הביאה אלינו אחותי את בתה בת ה-8 חודשים, ונסעה לעבודתה כמנהלת בית ספר בבית-שמש, אשר ליד ירושלים. בסביבות השעה 0830 בבוקר נשמעה צפירה בכל ירשלים, והודיעו ברדיו שפרצה מלחמה בדרום, לאחר שלושה שבועות בהם הייתה כל המדינה בכוננות. אמי בקשה מהסבתא השנייה להביא אלינו מהגן את בתה השנייה בת השלוש של אחותי, כדי ששתי האחיות יהיו ביחד בימי המלחמה.

בסביבות השעה 1130 נשמעו יריות, ואני עזרתי לאמי מייד להוריד את שתי הילדות הקטנות לחדר המדרגות בקומה הראשונה. באותם ימים לא היו בבנינים מקלטים, והשכנים הסתתרו בחדרי המדרגות, ששמשו כמעין מקלטים. את החלונות בדירה שבקומה הראשונה אטמנו בשקי חול, ובמצב זה ישבנו בחדר המדרגות, כשברקע שמענו את הדי הפגזים והיריות.

בהדרגה החלו להתאסף בחדר המדרגות כל השכנים שגרו בבנין. אבי הגיע כעבור שעתיים ממקום עבודתו בבנק לאומי, אשר שכן ממש בקו הגבול – מול חומות העיר העתיקה. בדרך קנה אבי הרבה ככרות לחם עבור כל השכנים, מפחד שהמלחמה תארך ימים רבים ולא יהיה מה לאכול. הוא זכר היטב את מאורעות המצור הארוך על ירושלים במלחמת העצמאות.

אחר הצהריים הגיעה אחותי וסיפרה שבבית שמש בבית הספר בו לימדה. לא ידעו על פרוץ המלחמה, עד אשר הגיעה אחת האמהות לקחת את בנה, וסיפרה לכולם שפרצה מלחמה. המורות ניסו להגיע בחזרה לביתן בירושלים, אך לא הייתה כבר תחבורה ציבורית בגלל ההפגזות. המורות הועלו על אוטובוס שהביא חיילים לעיר, כשכולם שוכבים על ריצפת האוטובוס. חייבים היו לשכב כל הדרך, מאחר והפגזים שרקו מסביב כל הזמן.

בכניסה לעיר הורידו את המורות, והן רצו בין הבתים עד שהגיעו לבתיהן. כל היום לא ידענו מה קורה במדינה, מאחר ודובר הצבא לא פרסם הודעות. ביום הראשון למלחמה שום הודעה על מצב הקרבות. כל הזמן נצמדנו לקירות, וברקע שמענו רק את רעש הפגזים המתפוצצים ואת רעש המטוסים הטסים מעל.

בלילה ישנו  כולם בחדר המדרגות על הריצפה ורק בסביבות השעה שתיים בלילה הודיע לראשונה, דובר צה"ל, ברדיו, שחיל האוויר הישראלי השמיד עוד בבוקר את מטוסי חילות האוויר של מצרים, סורי וירדן, וכי קרבות שריון ורגלים עזים מתנהליםבכל החזיתות.

ביום השני למלחמה שהינו בחדר המדרגות כל היום, ומידי פעם היינו עולים הביתה להכין אוכל או להחליף בגדים במהירות ומייד חוזרים לחדר המדרגות. התארגנו מספר ילדים מהבתים השכנים, והעברנו את זמננו במשחקים בחדר המדרגות. לא ידענו כלום על הנעשה בחוץ, ולא קבלנו ידיעות על בני המשפחה שנמצאים בחזית. ביום ד' כעבור שלושה ימים הגיעו שמועות לאוזנינו שמכתרים את העיר העתיקה, מתוך כוונה לכבוש אותה. במקביל, הודיעו שיש רגיעה בקרבות, ואז עלינו הביתה להתקלח לראשונה.

פתאום הודיעו ברדיו שכבשנו את העיר העתיקה, והשמיעו ברדיו את הצנחנים שרים את "ירושלים של זהב"  ליד הכותל המערבי. השמחה הייתה גדולה ובפעם הראשונה מתחילת המלחמה העזנו לצאת לרחוב. הלכתי לבית ספרי, וראיתי שהפכו אותו למחנה שבויים של חיילי הצבא הירדני. בעיר היו מספר בתים שנפגעו. באותו לילה (יום רביעי) חזרנו לישון בבית.

המלחמה הסתיימה, ביום שבת לאחר כבוש רמת הגולן. ביום א' התחדשו הלימודים בבית הספר. שבויי הצבא הירדני הועברו למחנה אחר. העיר ירושלים אוחדה לעיר אחת – כולה בשליטת ישראל

בחג השבועות, מספר ימים לאחר סיום המלחמה, ניתן האישור ע"י הצבא להיכנס לכותל דרך הר ציון, והמוני בית ישראל הלכו ובאו בהמוניהם עם ספרי תורה להתפלל בכותל, תוך שהם שרים לאורך כל הדרך!

תמונה של סיום כיתה ד' על מדרגות בית הספר, שהיום הפך המבנה לבית כנסת ליהדות איטליה

בית ספר "מעלה בירושלים" היה מקום המדינה במבנה של יהדות איטליה שנבנה במאה 19. אחרי מלחמת ששת הימים המבנה חזר ליהדות איטליה ומשמש היום כמוזאון ובית כנסת ליהודים יוצאי איטליה. במבנה זה למדתי מכיתה א' עד כיתה ח' זה היה בית הספר היסודי שלי.

חצר בית הספר שימשה כקן הצופים

 סרטון – סיפורה של סבתא לאה גלייט (ארגוב) 

סרטון – סיפור שעוני האורלוגין העתיקים העוברים במשפחת גלייט מדור לדור

הזוית האישית

סבתא לאה: הרגשתי חוויה לשתף את אלונה בכל עברי וחיפוש תמונות מהעבר וסיפורים. התכנית איפשר לנו להתקרב זו לזו.

אלונה: היה לי כיף עם סבתא, התכנית איפשרה לי זמן איכות עם סבתא והזדמנות ללמוד דברים חדשים על סבתא ועל המשפחה.