מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי בבית המשפחה האומנת

אורה צדוק ודרור חכים
ביום חתונת אורה עם בעלה ואחיה
ילדות רוויית חוויות וזכרונות של ילדה מאומצת

דרור נכדי היקר, אני רוצה לספר לך על ילדותי בבית המשפחה האומנת שבה גדלתי, כדי שתדע איך חייתי, איך הרגשתי ואילו חוויות עברתי.

נולדתי בארץ באביב שנת 1953. הבת הבכורה לאמא שרה ואבא שלום שעלו מתימן עם בני משפחותיהם במבצע "על כנפי נשרים" בשנת 1949. ("על כנפי נשרים" הוא אחד מהכינויים שנתנו למבצע העלאת היהודים מתימן, שם המבצע נלקח מפסוק שנלקח מתוך פסוק בספר שמות.) כעבור כשנה וחצי נולדה אחותי פנינה. בהיותי בת 3 אימנו נפטרה. אבי, שלא יכול היה לגדל אותנו לבדו (שתי הסבתות שלי נפטרו עוד בתימן כך שלא הייתה לו עזרה) העביר אותנו באופן זמני לטיפולה המסור של משפחה אומנת. תפקיד המשפחה היה לסייע בגידולנו עד שיתאפשר לו לקחת אותנו בחזרה אליו. המעבר שלנו לחזקתה של המשפחה החדשה לא היה קל לאבי. אני זוכרת שבכל פעם שהיה מגיע לבקר, הייתי רואה מהמבט בעיניו שקשה היה לו להיפרד מאיתנו.

בין השנים 1956 ועד 1968 חיינו בבית המשפחה האומנת, במרכז הרצליה ברחוב מנסקי (כיום: אחד העם). במשפחה היו רומה האמא, שלום האבא, ושתי בנותיהם רבקה ושושנה שהיו גדולות ממני בכעשר שנים. רומה ושלום בקשו שנקרא להם דוד ודודה מאחר והם אינם ההורים האמיתיים שלנו.

 

תמונה 1

 שלום רומה, שושנה ביתם אחותי ואני
אחותי ואני היינו ילדות עדינות, טובות ויפות. שלום ורומה אהבו וטיפחו אותנו מאוד. הדודה חשה אחריות רבה כלפינו והקפידה שנאכל טוב, שנהיה לבושות יפה, שנלמד ושנכין שיעורים כמו שצריך. גם הדוד היה מאוד טוב כלפינו ונהג בנו בסבלנות ובעדינות. הבית היה מאוד מסודר ונקי, מה שגרם לנו תמיד להרגשה טובה ונינוחה, ולתחושה של ביטחון.
 
תמונה 2
 

חצר הבית והמשחקים

חצר ביתנו הייתה מקום שכיף להיות בו, כמו גן הרפתקאות עבורי. גדלו בה המון עצי פרי כמו עצי הדר, אפרסמונים, שזיפים, אבוקדו, ענבים ואפילו קני סוכר. קני סוכר אלו קנים ארוכים בעלי קליפה סגולה וקשה. את הקליפה היינו קולפים בסכין ואז לועסים ומוצצים את המיץ המתוק שלהם. כל הפירות שימשו לצרכי הבית, וחלקם אף נמכרו לשכנים בסביבה. אחת ההנאות שלי היתה טיפוס על עצים ובמיוחד על עץ השזיפים. אהבתי לאכול מפירותיו, בעיקר כשאלו היו בוסר. אהבתי מאוד את הטעם החמוץ שנלווה לפרי הלא בשל. אך מאחר ואכילת פירות שהינם בוסר אינה בריאה נאסר עלינו לאוכלם, ולכן הייתי עושה זאת בהיחבא.

תמונה 3אחותי ואני ליד שער הכניסה לבית 

 

מלבד אכילת הפירות אהבתי לטייל בין עצי הפרי שבחצר, לשחק מחבואים עם אחותי, לאכול חמציצים וליהנות משלל הפרחים שצמחו בגינה. במיוחד נהניתי מפרחי הקלות הלבנות והסיגליות הריחניות שהקיפו את הבית. מדי פעם הייתי מכינה זר סיגליות ומגישה לדודה, שתמיד שמחה לקבלו.

בחצר הגדולה היה גם משק חי. במשק היו תרנגולים, תרנגולי הודו, ברווזים, ואפילו עיזים שסיפקו לנו ביצים וחלב.

אהבתי מאד לשחק בבוץ. אני זוכרת שהייתי מכינה מגש מלא בקציצות ועוגות העשויים מבוץ. את המגש הייתי מראה בגאווה לדודה, שהייתה מקבלת את השעשוע בחיוך ולא עושה עניין מכך שהייתי כולי מרוחה בבוץ.

בנוסף לכל, במחסן שבחצר היה תנור עתיק שפועל על גחלים ונקרא טאבון. בכל יום שישי הייתה הדודה מכינה פיתות נפלאות לשבת. כשאחותי ואני היינו מגיעות מבית הספר היינו יורדות לחצר עם מגש של כוסות תה, מתיישבות מתחת לעץ התאנה, ומשביעות את רעבוננו בפיתה חמה. על הפיתה היינו מורחות סמנה (חמאה מזוקקת), והריח והטעם היו נפלאים. את הארוחה העיקרית של אותו היום היינו משאירות לערב השבת.

בשבתות נהגנו כל המשפחה לצאת לחצר וליהנות מהשפע הרב שהיא הציעה. במיוחד התעניינו לראות איך הברווזים יוצרים לעצמם קינים מעלי קני הסוכר הארוכים, ומטילים בהם את ביציהם הגדולות. מעבר לגדר שהקיפה את הבית הייתה תעלה שקלטה את מי הגשמים, לכן קראו לרחוב בעבר ואדי העצמאות. חורף אחד ירדו גשמים כה רבים, שגרמו לתעלה לעלות על גדותיה וכך המים עלו והציפו את חצרנו. זו הפכה תוך זמן קצר לבריכה גדולה ועמוקה שבה שטו הברווזים להנאתם. אני הייתי מאוד מודאגת, הברווזים כנראה שלא.

תפקידים בבית המשפחה

בבית משפחת האומנה פעלנו כולנו למען שמירה על תפקוד המשפחה. בכל בוקר הייתה שגרת חיינו מתחילה בסידור מיטותינו. לאחר מכן, אחותי ואני היינו מטאטאות את הבית, ומתיישבות לאכול קערת דייסה מזינה, אז היינו יוצאות לבית הספר מצוידות בסנדוויץ' ופרי בתיק האוכל. אם הייתי במקרה שוכחת את התיק, דודה הייתה רצה אחריי ומביאה לי אותו כדי שלא אהיה רעבה. לימודים היו אצל דודתי הדבר הראשון במעלה, והיא נהגה להיות בקשר עם המורים כדי לוודא שהכל בסדר אצלנו. אם הייתה לי איזו בעיה או שלא הייתי מרוצה מדבר מה, היא הייתה מגיעה לבית הספר ומדברת עם המורה. דוגמא לכך הייתה כאשר התלוננתי לדודה שלמרות שאני מצביעה בכיתה, המורה לא פונה אליי. בעקבות כך הגיעה דודתי לבית הספר והסבירה למורה כי מדובר בילדה יתומה שהיא מטפלת בה והיא מבקשת שתשים לב אליה. כל זאת גרם לי לדעת שאני במקום בטוח ומוגן, שתמיד דואג שיהיה לי טוב.

כאשר היינו חוזרות מבית הספר הייתה זו שעת מנוחת הצהריים. השער היה ננעל, וזו הייתה שעת שקט בה היינו מכינות שיעורים, קוראות ומשחקות. מידי פעם אחה"צ היינו יוצאות לחצר לעזור בניכוש עשבים ושתילת מיני ירק. עד היום אני מאוד אוהבת לעבוד בגינה, זה מהנה ומרגיע אותי.

אני זוכרת איך יום יום היה עובר החלבן ברחוב שלנו, מצלצל בפעמון, וכל השכנים היו יוצאים לקנות חלב. בעבר היה החלבן משאיר בקבוק חלב על יד דלת הבית, כאשר היינו פותחים את הבקבוק, היינו מגלים למעלה שכבת חמאה מתוקה וטעימה.

תמונה 4
 

תמיד שמחתי לבצע את תפקידיי השונים, הם גרמו לי לחוש שייכות.

בעבר הרצליה הייתה מלאה בפרדסים, גם בשכנות אלינו שכן פרדס, לשם הייתי נשלחת לקנות תפוזים. במוצאי חג הפסח, הייתי הולכת למאפיה במורד הרחוב, ממתינה בתור הארוך וקונה לחמניות חמות. הלחמניות היו עד כדי כך חמות, שהיו ממיסות את השקיות.

תפקיד שאהבתי במיוחד היה האכלה של העופות. כל בוקר הייתי יורדת לחצר, מרטיבה לחם במים ומערבבת אותו עם "תערובת" שזה מזון לעופות שמורכב מסוגי זרעים מרוסקים. כל התרנגולים היו רצים אחרי, מתכוננים להתנפל על הארוחה הטעימה. לאחר מכן הייתי דואגת למלא להם מים במיכלי השתייה שלהם. בוקר אחד ירדתי לחצר כהרגלי, וגיליתי כי חסרים ברווזים ותרנגולים. לאחר דקו ת ארוכות של חיפושים מצאתי אותם כשהם מוטלים בתעלת המים, ללא רוח חיים, עם סימני דם בצווארם. הבנתי שזהו מעללם של השועלים שנמצאים בסביבה, המסתתרים ביום ובלילה מחפשים פירצה להיכנס דרכה. באותו הבוקר הייתי כל כך עצובה, ישבתי מתחת לעץ ובכיתי. לא חזרתי הביתה עד שהדודה יצאה אליי והרגיעה אותי. באותו היום היא והדוד יצאו לתקן את כל הפרצות שהיו בחצר.

 

משחקים

בכל אחה"צ היינו יוצאות אחותי ואני לשחק עם ילדי השכונה במגרש שממול לבית, עם סנדוויץ' ביד אחת ועגבנייה אדומה עסיסית בשנייה. לא הייתה טלוויזיה וגם לא אייפונים ומרכז ההנאה שלנו היה משחקי תופסת, מחבואים, דג מלוח וקלאס. אם היה מתחיל להחשיך ועדין לא חזרנו הביתה, היינו שומעות את קולה של הדודה קורא לנו לחזור.

משחק נוסף שהיה מעט מפחיד אך לא ויתרתי עליו, היה להיכנס לתוך צינורות הבטון הגדולים שהיו מונחים בתעלה שעל יד הבית ושקלטו את מי הגשמים שהיו מתנקזים אליה בחודשי החורף. גם כשלא ירדו גשמים, בכל פעם שהייתי משתחלת לאחד הצינורות, הייתי מדמיינת איך התעלה עלולה להתמלא במים כשאני בתוכה. תוך שאני נאבקת בפחד ובדמיונות הפורים שלי, הייתי נכנסת לצינורות ועוברת מצדם האחד לצדם האחר ומרגישה נפלא.

בילויי הקיץ

בחודשי הקיץ החמים נהגנו להגיע לים מספר פעמים בשבוע. הדודה היתה ממלאה סל בארוחת צהריים ואבטיח קר לקינוח. איש הארטיקים היה עובר וצועק את מרכולתו אך לנו לא קנו מאחר ולא היה כסף לזה. בנוסף הוסבר לנו שארטיקים אינם מוסיפים בריאות. את זמננו בים העברנו בהנאה רבה במשחקי חול כמו בניית אגמים וארמונות. היה לנו גלגל גומי שחור וגדול (זה היה פנימית של גלגל מכונית) שאיתו היינו צפות על המים. אני זוכרת שבאחד הביקורים שלנו בים נשארתי לשמור על גלגל הגומי בזמן שדודה הלכה למלתחות. כשהיא חזרה גלגל הגומי נעלם והסתבר שמישהו גנב אותו מבלי ששמתי לב. זה העציב אותי נורא כי לא היה קל להשיג גלגל כזה.

כשהיינו חוזרים מהים בימי שישי אחה"צ, תפקידי היה להכין את סלט הפירות כמנה אחרונה לארוחת ערב השבת.

כשאחותי ואני היינו גדולות מספיק, מלבד בילויים בים נהגנו ללכת לגן השעשועים הגדול בעיר "גן בן שפר". בגן זה נהגו ילדים וילדות רבים לבלות בחודשי הקיץ. פעם בשבוע היו מקרינים בו סרט על מסך ענק להנאתם של התושבים.

עת כתיבת שורות אלו אנו נמצאים בעונת האביב וזה מזכיר לי תמונה יפה ומרגשת של אותה עונה, מלפני כ-55 שנים בהיותי ילדה. בכל שנה, למחרת החג הראשון בפסח, היינו יוצאות אחותי ואני, מצוידות במצה מרוחה בריבה, עולות במעלה הרחוב בו התגוררנו, מרחק חמש דקות מהבית, ומגיעות לגבעה מוריקה שהייתה מכוסה בצבעונים וכלניות. היינו יושבות שם ומבלות שעה ארוכה, נהנות מהנוף הנפלא, מפטפטות, ואוכלות את ארוחת העשר שלנו. כך כל שנה. תמונת ילדות זו לא משה מזיכרוני וממלאת אותי בגעגועים. עד היום בתקופת האביב אני משתוקקת לצאת לטבע, וליהנות מריח הפריחה והנופים הצבעוניים שתמיד מרגשים ומרחיבים את הלב. כיום, הבצלים והפקעות ההם טמונים עמוק באדמה, כשמעליהם סלולים כבישים ומסביבם עומדים בתים.

אבא ומשפחתו החדשה

במשך כל שנות ילדותינו ועד בגרותנו נהג אבי לבקר את אחותי ואותי באופן קבוע. הוא תמיד שמח שאנו נמצאות בבית מסודר ומתפקד ושמטפלים בנו יפה. גם אנחנו נהגנו לבקר אותו בבית שהקים מחדש כשנשא אישה. אבי ואשתו הביאו לנו שבעה אחים נוספים והשתוקק שנחזור לחיות איתם. הוא חיכה וחיכה לזמן המתאים, אך אני סירבתי לעזוב את הבית של שלום ורומה מאחר שהיה לי טוב שם והרגשתי ביטחון אצלם. נקשרנו מאוד אחד לשני, ראיתי שגם להם היה קשה מאוד להיפרד.

תמונה 5

אבא
 

לעולם אהיה אסירת תודה על הטוב שהמשפחה הזו עשתה עבורי. מילות השבח של הדודה שתמיד נתנה לי הרגשה שאני מיוחדת ומוצלחת הפכו אותי לאישה החזקה והבטוחה שאני היום. היא לימדה אותי כמה חשוב ללמוד ולרכוש מקצוע, כדי שאהיה תמיד עצמאית ולא אזדקק לאחרים. בנוסף, מהתבוננות בפועלה במשך השנים, למדתי ממנה לעזור לכל נזקק.

מאורעות חיי הכינו אותי לחיים הבוגרים והפכו אותי לאישה מסודרת, זריזה, עצמאית ואופטימית. מסוגלת להסתדר בכל מקום, מתחברת לאנשים בקלות ולא מחכה שיעשו בשבילי, אלא דוחפת את עצמי להתמודדות עם קשיים ועשייה. אני מודה לבורא עולם על שהיה לצידי כשהייתי קטנה ונזקקתי לאם, ומצידו שלח אלי דמות של אישה אוהבת ומחזקת. הוא לא עזב אותי אז, ובטוחה שלעולם לא יעזוב.

תמונה 6
ביום חתונת אחותי
 
משוב של אורה על הפעילות בתכנית

שמחתי להשתתף בתוכנית זו.

זו הייתה הזדמנות אינטימית לפתוח את סיפור ילדותי הלא פשוט בפני נכדי. המפגשים הקודמים סללו לי את הדרך והכינו אותנו לספר ולהקשיב. שמחתי לספר ולהעביר חלק מסיפורי חיי לדור הבא.

משוב של דרור על הפעילות בתכנית

היה מאד יפה הסיפור שסבתא סיפרה. זו הייתה הזדמנות לשמוע סיפור מסבתא שהוא מיוחד. זה לימד אותי שלא חיית כמוני אלא היית בבית אומנה.

חיכיתי לכל מפגש ומפגש, התרגשתי. היה לי כיף עם סבתא, ואני שמח על החוויה.

תשע"ה   2015

מילון

יתומה
ילדה ששני הוריה נפטרו.

ציטוטים

”הוסבר לנו שארטיקים אינם מוסיפים בריאות“

הקשר הרב דורי