מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי בבולגריה

מתחילים עם הקשר הרב דורי
לקראת סוף המלחמה
יצחק מתאר את ילדתו הקשה בתקופת השואה ואת המשך חייו בארץ ישראל הקמת משפחה ועבודה

שמי יצחק פרחי נולדתי בבולגריה בשנת 1937, ילדותי עברה בצל מלחמת העולם השניה.
הנאצים רדפו את היהודים באירופה כולה כולל יהודי בולגריה, נאלצנו לענוד טלאי צהוב ואימי ואני גורשו מעיר הבירה סופיה לערי שדה. חיינו במצוקה גדולה, סבל ועוני רב.
 
אבי היה במחנות עבודה בבולגריה. רחוק מהבית. ידוע לי שהוא בנה כבישים מסלעים ועבד קשה מאוד.  
זכורים לי מגיל 6 בתאריך 29.5.1943 , רגעים דרמתיים מאוד שעדין חרוטים בליבי: הנאצים שלחו צו כי תוך שלושה ימים עלינו לנטוש את הבית. בתחנת הרכבת בסופיה אימי השאירה אותי לבד. היא לקחה כרכרה לבית שממנו גורשנו, כדי  לקחת  כמה זהובים שהוסתרו במרתף הבית. הייתי כשעה בגפי בתחנה. הרגשתי פחד גדול. שמרתי על החבילות. אימי ציותה עלי שלא לזוז. וכך נותרתי והרגשתי שהזמן עומד מלכת. אמי חזרה. עלינו על הרכבת והגענו לעיר נדחת "נובה זגורה" (גם כיום מתגוררים בה צוענים בלבד).
 
הגענו באישון לילה. זרקו אותנו למגרש. מסביב היו בתים של צוענים (בתים גרוטאות). אימי נכנסה לאחד הבתים. היא אמרה בתוקף לצוענייה (שהתגוררה עם כ-4 ילדים): "הלילה אנחנו לנים בביתך". הצוענייה כמובן התנגדה. זכור לי שישנו ליד האח בבית. למחרת הגיעה אדם עם שיער לבן, מהקהילה היהודית, והזמין אותנו לבית מגורים ארוך מאוד עם דלתות רבות. קבלנו חדר עם כיור ללא מים. 
היינו במקום קצת יותר משנה. במקום סבלנו מאוד ממחלות ומצפיפות. בינתיים הגרמנים החלו לנחול מפלות ואנחנו לא היינו על הכוונת של הנאצים. היו להם מטרות חשובות יותר, כדי להצליח במלחמה. בעקבות כך היו לנו הקלות כמו: לעבור לעיר אחרת.  בשנת 1944 עברנו לעיר שומן. בשומן היתה לנו משפחה. מצאנו מקום ברובע התורכי. בית על כלונסאות. מתחתיו אורוות סוסים.  אימי רשמה אותי ללימודים בספטמבר 1944. זכור לי  שאחת לשלושה חודשים אבא שיחד את השומרים במחנה והיה מגיע לחופשה.
 
בשנת 1945 בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי על ידי ברה"מ וחזרנו לביתינו שבסופיה, אך החזרה לשגרת חיים היתה קשה מאוד. תכולת הבית נמכרה במכירה פומבית (את הרישום של הפריטים שנמכרו ואת שמות הקונים ניתן למצוא במוזיאון השואה בוושינגטון ארה"ב) ועל הורי היה להתארגן מחדש על ריהוט ועבודה חדשה. אמי רשמה אותי לבית ספר פרטי של כמרים בו למדתי עד העלייה לישראל.
 
בשנת 1949 עלינו באוניה ארבעתנו אבי אימי ואחי  נפתלי לישראל. נכנסנו לגור לבית נטוש ביפו שהיה בו רק  קירות במו ידינו בנינו קירות ועשינו קצת טיח. ההורים שלי בקושי ידעו עברית ובקושי מצאו  קצת פרנסה.  אני הלכתי  לבית הספר ואחי הקטן לגנון. עשו לי בר מצוה בבית כנסת של דוברי לדינו הצטרכתי ללמוד את הדרשה שלי בלדינו  למרות שכבר ידעתי עברית די טובה. כנראה הדרשה שכתב הרב בכר הייתה  די טובה שכל בית הכנסת מחאו לי כפיים.
 
בגיל 18 הלכתי לצבא שרתי בתותחנים נלחמתי במבצע סיני ומלחמת ששת הימים. התחתנתי עם דליה בשנת  1965 ונולדו לנו שני ילדים  עזר ויוסי.  יוסי התחתן עם חווה והם הוריו של אמתי. לאמתי יש אח שקוראים לו אייל. עזר הוא בני הבכור יש לו שני תארים במתמטיקה ומחשבים הוא נשוי לדולי ויש להם ארבעה ילדים. ניצן הבכור כיום לומד שנה שניה באוניברסיטה בבאר שבע, שניה הבת שקד תלמידה טובה מאד בת 15 ויש עוד שתי אחיות מיטל ונועה.
 
עבדתי בעבר במוסד לביטוח לאומי בשלל תפקידים. שירתי במילואים עד גיל 48. היום אני גימלאי ומדי פעם אני עובד בהשגחת בחינות בגרות.  אני מאד אוהב את המשפחה שלי אנחנו עושים ביחד את כל החגים, פורים הוא באופן מיוחד אנחנו משתוללים תחפושות חגיגות עוגיות ריקודים לפעמים יש ויכוחים מרים בקשר לכל מיני נושאים פוליטיים ומדיניים.
 
אנחנו אוהבים את הארץ אוהבים מאד לטייל ולהיות הרבה ביחד. במיוחד ביום העצמאות זה שהוא במנין 68, אנחנו  מאחלים לשלום שגשוג קדמה למשפחתנו ולכל עם ישראל ותודה לכל מארגני הפרויקט הקשר הרב דורי ובראשו המורה אודליה  שלום וברכה.
 
תשע"ו 2016

מילון

כלונסאות
יתדות עליהן בונים בית צף באגם

ציטוטים

”אין יותר יקר מאשר העצמאות של ישראל“

הקשר הרב דורי