מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בן חמש  גרנו בבגדד שבעיראק.

שכונתנו הייתה מוקפת במוסלמים. בתקופות מתח העוינות שלהם גברה, כל היהודים בשכונה שלנו פחדו לצאת מביתם ולהסתובב בשכונה. אבי שהיה חייט החזיק במתפרה, שהייתה ממוקמת בקומה התחתונה של בית גדול שבו התגוררנו. במתפרה היו כחמישה עשר עובדים יהודים ואבי ניהל אותה. אבי היה הגזרן והיה אחד בשם אהרון שהיה הגהצן והשאר היו תופרים ושוליות.

התופר הבכיר שמו היה נעים שאבי כיבדו, הגהצן אהרון היה אדם קל דעת ולא מרוכז. במתפרה יצרו בעיקר מעילי חורף ארוכים לנשים. מהלך תפירת המעיל חייב גיהוץ מדי פעם ופעם. המגהץ של אז (1947) כמובן לא היה חשמלי כמו היום והיה חלול עם מכסה ובחללו הכניסו פחמים, הבעירו אותם וכך המגהץ התחמם. פעם אחת בקלות דעתו של אהרון הגהצן הניח את המגהץ החם על חזה של מעיל ושכח אותו וכך שרף את חזה המעיל.

אבי כעס מאוד ונזף בו למרות זאת לא זרק את המעיל וחשב על רעיון כיצד להצילו. לאחר צאת השבת אבי הסתכל בשבועון זר וראה תמונת פרח גדולה ואז חשב בליבו  שהפרח  יכול לכסות את החלק השרוף במעיל. צבע המעיל היה בהיר אז הוא לקח בד בצבע חום כהה ולפי ציור הפרח חתך כך את הדוגמא ותפר אותה על הפרח השרוף. אבי הסכים שמעיל זה פגום ולכן הסכים למכור אותו בחצי מחיר לאחת החנויות.

בדיעבד מעיל זה הפך לאטרקציה והביקוש למעיל כזה היה רב. בבגדד היה אדם עשיר ומכובד בעל חנות כלבו גדולה – נוצרי ארמני, שגם הוא רצה לחנויותיו מעילים מהסוג הזה. הוא קנה מאתינו כמויות גדולות והפך לחבר טוב של אבי, החברות הייתה כל כך הדוקה שנהג להזמין את אבי כל מוצאי שבת לחווילתו שהייתה ממוקמת מחוץ לעיר. הייתי מתלווה לאבי ואהבתי מאוד את המקום בגלל הצעצועים הרבים שהיו שם והחופשיות שהייתה לי לשחק בהם. הבית היה מטופח עם גינה גדולה.

לסוחר זה ששמו וינוס היו ילדים, בינהם שתי בנות שהיו בוגרות ממני בשנתיים. פעם אחת שתיהן משכו אותי לחדר ונעלו אותי איתן, ואז הן התחילו לומר לי: "אתם היהודים הרגתם את אדונינו ישו וצריך להעניש אתכם. כעונש נקשור אותך כאן לכל הלילה" אני הייתי משותק מפחד כילד בן חמש ולאחר שעה פתחו את הדלת והזהירו אותי שלא אספר שום דבר ממה שקרה לאבי.

חלף שבוע והגיע יום שבת ואבי אמר לי "תתכונן הולכים לוונוס", אמרתי לו שאני לא רוצה הוא נדהם והלך לבד. חלף עוד שבוע ושוב הגיע יום שבת ושוב סירבתי ללכת איתו לוונוס. אבי התחיל לחשוד שאולי קרה משהו והתחיל לתחקר אותי וסיפרתי לו את כל מה שקרה. הוא כעס והלך לבד לוונוס וסיפר לו את הסיבה מדוע אני לא מגיע לשבתות.

כשהוא שב סיפר לי שוונוס כעס מאוד על בנותיו והעניש אותן באופן חמור מאוד. הוא אמר לי שעכשיו אפשר ללכת לוונוס ושאף אחד לא יתקרב אליי ולא יציק לי. כמובן שהחוויה הקודמת השפיעה עליי ולא הייתי חופשי לנוע בחווילה כרצוני כפי שהיה בעבר. גם היום, למרות גילי המבוגר, עדיין חרוט בליבי אירוע זה, כאילו הוא היה אתמול.