מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה גלפנד, הוריי ואחי עלו ארצה ממזרח אירופה בנובמבר 1935, וחודשיים לאחר מכן אני נולדתי בתל אביב בזמן מאורעות 36. גרנו ברחוב עמק יזרעאל אצל דודתי. הערבים שגרו ביפו היו יורים לכיוון דרום תל-אביב. תקופה זו לא הייתה פשוטה בארץ, במיוחד למשפחה שרק עלתה לארץ, לא ידעה את השפה, לא הייתה לה הכנסה ונאלצה להסתמך על עזרת משפחת דודתי. מגיל חמש גרתי ברחוב אלנבי בתל-אביב. גרנו בדירת שלושה חדרים לא גדולה, בחדר אחד גרו הוריי, בחדר שני היינו אחי, דודתי ואני, ובחדר הנוסף שהיה בדירה גרה משפחה נוספת עם ילד. הדירה לא הייתה גדולה וכולנו חלקנו יחד את האמבטיה, השירותים והמטבח. הייתה צפיפות אך למדנו לכבד את מרחב המחיה של כל אחד והיינו מאושרים עם המשפחה השכנה והם היו מאושרים אתנו. לצערי בן השכנים שלימים התגייס לצבא, נהרג במלחמת סיני. במטבח המשותף היה מקרר שקירר רק עם בלוק קרח שהיו מוכרים לפי חצי או רבע בלוק. זה לא מנע מאמי, כאשר התכוונה לבשל דגים, לאפשר לדגי הקרפיון לשחות באמבטיה. זה היה מצב הדיור בתקופה זו. כולנו הורגלנו להסתדר במעט וכולם היו מאושרים. לא היה בהישג יד רכב, לכל מקום הגענו ברגל, כשבקשתי מהורי לקנות לי אופניים הם סרבו כי דאגו יותר מדי לשלומי ובמקום זה הבטיחו לקנות לי סקטים.

הסקטים שלי

ביום הראשון שקבלתי את הסקטים, הלכתי עם חברותי לשחק באגוזים במגרש ביה"ס שהיה ממוקם ברחוב אחד העם ובסיום המשחק כשחזרתי הבית, שכחתי לקחת את הסקטים וכשחזרתי למגרש– הם נעלמו. כך שמאז ועד היום אני לא יודעת לרכב על אופניים וגם לא לגלוש עם סקטים.

שלטון הבריטים

בתקופת השלטון הבריטי בארץ עברנו שעות עוצר שהטילו הבריטים עלינו, ואנו הילדים שקראנו לבריטים "כלניות" בגלל כובע הברט שהם חבשו ושהיה בצבע אדום, היינו משגעים אותם כך: היינו יוצאים לרחוב למרות העוצר, וכאשר ראינו אות מתקרבים – ברחנו לאחד הבתים והסתתרנו עד שהם נעלמו. אחי, לעומת זאת, בכל פעם שה-"כלניות" היו מגיעות, היה נעמד על כיסא כדי להיראות גדול מגילו, וחיכה שיעצרו אותו. (זו הבנה של ילד).

מאותה תקופה אני למדה שקודם כל אפשר להסתפק במועט ולהתחלק עם האחר למרות מצב כלכלי לא כל כך טוב, ותמיד יש תקווה שהמצב ישתפר.

הזוית האישית

עליזה גלפנד: קודם כל זו הייתה חוויה משותפת לי עם יובל נכדתי שהיא הקטנה בנכדיי. מה שלא עשיתי עם נכדיי האחרים יהווה ייחודיות למפגש הזה.