מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בגבעת מיכאל על יד נס ציונה בשנת 1942 באמצע מלחמת העולם השנייה. הוריי שרה ויואל עלו לארץ ישראל מפולין לפני המלחמה. את תקופת הילדות עד גיל שבע, עברתי בגבעת מיכאל. כשנוסד קיבוץ גלאון בליל 11 הנקודות במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946 (לא העבירו את הילדים בגלל המצב הבטחוני.

הייתי ילד שמנמן ורגיש. חינכו אותי, כמו את שאר ילדי הקבוצה הקטנה שמנתה שישה ילדים, לחיות חיים משותפים. את ההורים ראיתי רק אחרי הצהריים ואחר כך חזרתי לבית הילדים לארוחת ערב, סיפור ולישון. ישנתי על קרש, כי כך הורו מומחי החינוך מהתנועה. התקלחתי במקלחת משותפת מינקות עד כמעט בגרות. סבלתי מכל מחלות הילדות ללא יוצא מן הכלל ורק במקרה של מחלות כמו טיפוס, היו מבודדים את הילדים החולים במבנה מרוחק  שנקרא "קמצ'טקה". למה? כי בעיני המטפלות היה המקום בקצה העולם. פחדתי מעקיצת הדבורים של ארליך שליקטו צוף בשפע משדות הקיבוץ ומהצמחייה שגדלה באזור. פעם בעת טיול עבר עקרב שחור טועה בדרך על החול ומרוב פחד התחלתי לבכות כי חשתי כאילו קיבלתי עקיצה.

מאוד התגאיתי באבי שהופיע יום אחד רכוב על סוס במסגרת שירותו כגפיר במשטרת הישובים היהודיים שפעלו בחסות הצבא הבריטי. וכן, אני זוכר את "הכלניות", החיילים הבריטיים שהוטסו לארץ ישראל במיוחד על מנת לשמור על סדר ולעצור "טרוריסטים" מההגנה, אצ"ל ולח"י.

יום אחד, לקראת החורף, התחלנו לבנות גשר על ערוץ חרב שבו זרמו מים בחורף. כשהייתי בן ארבע אספנו כל כך הרבה מוטות, יתדות, פחים וקרשים שהגשר גדל והיה מסוגל לשאת רכב קטן. בכיליון עיניים חיכינו לגשם אולם כשקמתי למחרת בבוקר נעלם הגשר. כל החומרים שאספנו הועמסו על משאית ונשלחו בשיירה לדרום להקמת הקיבוץ החדש.

סיפור קצר שבו מציאות ודמיון מתערבבים זה בזה ומבטאים את תחושותיי כילד גן קטן:

"השכם בבוקר חמקתי מהמיטה החמה ובעוד הילדים נמים שנת לילה אחרונה, יצאתי חרש באין רואה ודהרתי אל מרבץ הפרות וסככת הסוסים. טיפסתי על הברזל הקר, הלח מטל הלילה, וביד קפוצה הגשתי לסוס מעט שחת. החיה הייתה מופתעת אולם ריח החציר משך אותה אלי. 'היי ילד, מה מעשיך בשעה כזאת בחוץ?' נשמע קול מוכר מאחורי. האיש הביט בי בחיבה ניגש לחיה, זרק עליה את מכלול הרתמה ורמז לי להתקרב לעגלה. היום תבוא איתי לשדה, תלמד כמה דברים בהלכות חקלאות ולאחר שנביא ירק לבהמות, תחזור לגן.

הגלגלים הטביעו חריצים עמוקים בחול והעגלון שהיה גם הקוצר, המגדל והזורע, ישב בנחת על מושב העץ הקשה. סיגריה זולה נעוצה בין שיניו כשהוא קורן נחת רוח של אדם האוהב את מלאכתו. השמים היו מכוסים בעננים קלים, דרכם קרנה השמש וחיממה את היקום.

משיכה קלה במושכות ויצאנו לדרך. הסוס נעמד בפאתי השדה תוך שהוא נענה למשיכת המושכות ולפקודה השקטה של העגלון. שק השעורים שהולבש על ראשו ניתק אותו מהעולם. עתה הגיע תור הקציר. חרמש  נשלף מקדמת העגלה ואחריו הופיעה ממקום בלתי ידוע אבן המיועדת להשחזת להבים. קול הלהב העונה למגע האבן העביר בי צמרמורת קלה. חלקת הקציר הייתה המשכו של הקטע שנקצר אתמול. במהרה רבץ על השלף גל ירק שזה עתה נקצר. החרמש חזר למקומו ומיד נשלף הקלשון בעזרתו נערם הירק לערמה קטנה נוטפת טל ומדיפה ריח של בוקר. תוך דקות ספורות הועמס הירק על העגלה והיינו מוכנים לדרך. 'עלה מאחור ושכב על הירק', אמר האיש, 'מיטה טובה מזו לא תמצא'. העגלה נעתקה ממקומה תוך חריקה ושריקת צירים וקורות העץ בדפנותיה השיבו בחריקות רכות של מי שהשלים עם גורלו. שכבתי על ערמת הירק שנקצרה זה עתה והבטתי בשמים. היה ריח עז של ירק קצור, ריח שידהה בשעות הקרובות ויישאר טבוע בי במשך שנים ארוכות. העגלה הייתה מסוג העגלות שנגררו על ידי סוסים במשך מאות שנים במזרח אירופה. ריק ממחשבות זרמתי עם קצב פסיעות הסוס שמשך את העגלה לאיטו.

מרחוק נשמעה תנועת הפרות שציפו למזון בחוסר סבלנות. הסוס עצר מלכת בנקודת החלוקה. 'אתה קטן מדי לחלק ירק בקלשון, נחכה שתגדל ובינתיים – עמוד בצד ותסתכל עלי'. בתנועות מיומנות אחז בקלשון ופרק את מטען העגלה לאבוס. מיד נשמע קול הלעיסה של הפרות תוך שהן בוטשות בקרקע ודוחפות את פיהן מעלה הקצף לעומק ערמת המזון.

'נו, אתה צריך לחזור לגן. כולם כבר בטח קמו ועוד מעט תתחיל ארוחת הבוקר. נכון שאתה יודע את הדרך?' רצתי לכיוון הגן כשלפתע נשמע באוויר צרור יריות. עצרתי והסתכלתי סביבי. קולות הירי העמומים הלכו והתקרבו. שאגה אדירה מילאה את האוויר מלווה בקול נפץ אדיר ואחריו בקעה מתוך הפרדס הקרוב להבה אדירה. מאי-שם נשמעו קולות של אנשים נחפזים ומדברים בהתרגשות. 'הביטו למעלה, מצנח', קרא מישהו וכל החבורה שינתה כיוון לאזור אליו סחפה הרוח את הצנחן. מיהרתי בעקבות הרצים, מתעלם מהנעשה סביבי. בפרדס בערו עצי תפוז ושרידי עץ, בד ומתכת. 'תתרחקו מהמקום' קרא מישהו, 'הוא עלול להתפוצץ'. נשמעו קריאות 'תפסנו אותו', 'תקשרו לו את העיניים'.' טייס מצרי!'

לפתע חשתי שמישהו עומד מאחוריי. 'בוא מכאן, נלך לבריכה לשחות. כאן לא טוב, מסוכן' היה זה סעיד בנו של אחמד שומר הפרדסים. הלכנו בשקט דורכים על העלים היבשים וזרדים שנשרו מהעצים. כשהגענו לבריכת המים, טיפסנו בסולם החלוד, הוא ראשון ואני אחריו. 'בוא, אל תפחד. המים נקיים', עודד אותי הנער וכבר נשמע שאון גופו שקפץ וצלל למעמקי הבריכה. פחדתי, כי מעולם לא שחיתי. סעיד עודד אותי: 'קפוץ למים, כייף גדול'. קפצתי וצללתי כמו אבן לקרקעית הבריכה. המים היו קרים וצלולים והרגשתי חסר אונים בלי יכולת לצוף או להגיע לדופן הבריכה…

ואכן, במלחמת העצמאות כשהייתי בן חמש וחצי, הפציץ הצבא המצרי את תל אביב ומטוס מצרי הופל בפרדס על יד גבעת מיכאל. אני זוכר שחברי הקיבוץ רצו למקום שבו צנח הטייס, תפסו אותו וקשרו את עיניו. אחר כך הביאו אותו לאוהל של אחד החברים לחקירה ראשונית. כל ילד קיבל כפתור מוזהב מהמעיל של הטייס.

אבא נעלם מחיי כי עבר לדרום לבנות את קיבוץ גלאון ואני נשארתי עם אמא בגבעת מיכאל. הגעגועים גברו עד שיום אחד החליטה אמי, כנראה שהיא התייעצה עם אנשי החינוך, לשלוח אותי לקיבוץ המבודד על מנת לפגוש את אבא. החשש היה גדול כיון שהדרכים לא היו בטוחות ובעיקר הזהירו מנסיעה לאחר רדת החשכה. ישבתי בתא הנהג עם עוד אדם שהחזיק נשק בידו, השעות עברו והאוטו לא זז. כל הזמן חיכו לעוד אספקה שתגיע והנסיעה נדחתה. לבסוף, יצאנו אחרי הצהריים והדרמנו בנסיעה איטית. כשהגענו לאזור 'כיס פלוג'ה' הצטרף אלינו עוד רכב קטן וכך עברנו ליד קיבוץ גת בערב. הלילה היה חשוך וכאן אני מצטט מזיכרון קטע שכתבתי בגיל עשר: …"המכונית גיששה דרכה באפלה. לפתע הגיחו מולנו שני אורות, מבריקים כפנסי מכונית. כשהתקרבנו, התברר שצבוע חצה את הדרך, הביט ברכב שהזדחל לקראתו וכשהתקרבנו אליו הסתובב ונעלם. מסביב בקעו קולות התנים אולם האורות הקלושים שנראו מהנקודה המבודדת מרחוק, נתנו תקוה שהנסיעה תסתיים בשלום. ואכן, כשהגענו לשער הקונצרטינות, ראינו מספר חברים מודאגים ביניהם אבי, שחיכו ליד השער וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. חיבוק גדול לאבא ומיד נפלתי על המיטה ונרדמתי".

חזרתי לגבעה ושוב התחילה ציפייה לאבא שיחזור. בדרום התחוללו הקרבות של מלחמת העצמאות והנסיעה בדרכים הייתה בלתי אפשרית. הפעם הבאה שראיתי את אבא הייתה כשפגשתי אותו בבית החולים. הוא נפצע כשעלה עם קומביין על מוקש בעת קציר חיטה בשדות קיבוץ חצור. ביקור ועוד ביקור ואבא הגיע צולע ועם עין חבושה, מחכה לרגע שבו יוכל להצטרף לחבריו בגלאון. אני זוכר יום אחד שהלכתי עם אמא ברגל דרך הפרדסים לבקר חברים מקיבוץ נגבה בבית דמוי טירה ליד רחובות בו שוכנו הילדים ומפוני הקרבות מהקיבוץ. כיוון שהתעכבנו עשינו את הדרך חזרה עם אמי בחושך. עוד היום אני חש את הפחד שליווה אותי כל הדרך.

באותה תקופה התחילו להגיע לארץ קרובי משפחה ששרדו בשואה. ראשון הגיע משה, אח של אמא ששרד מספר מחנות השמדה ולאחר שהחלים הצטרף ליחידות שאימנו מדריכי "ההגנה" באיטליה. הוא עלה לארץ בעלייה בלתי חוקית, קפץ לים והגיע לקיבוץ ניצנים. יום אחד הופיע בגבעת מיכאל כחייל והעניק לי מתנה וחוויה ראשונה של בן משפחה קרוב. את קורותיו במלחמה סיפר לאמי ביידיש כדי שלא  אבין. אחריו הגיעו שני אחיו של אבא, האחד עם הצבא הפולני (צבא אנדרס) שהגיע מאירן, והשני ממחנה מעצר בקפריסין אליה הוגלו מעפילים שנעצרו על ידי הבריטים לפני הכרזת העצמאות של ישראל.

המעבר לגלאון

בשנת 1949 עברתי לגלאון. רוב הקבוצה נשארה בגבעה ורק רן ואני, שהאימהות שלנו עברו לקיבוץ במסגרת תפקידן כמטפלת תינוקות וגננת, עברנו לנקודה החדשה, ניתקנו מחברינו ומספר חודשים חיינו עם ילדים צעירים מאיתנו. הקיבוץ היה שומם ומאובק ולא היו הרבה עיסוקים. באותה תקופה התחלתי לקרוא ספרים ושקעתי בעולם דמיוני וקסום. כשעברה הקבוצה שלי לקיבוץ הצעיר אחרי מלחמת העצמאות, היינו הקבוצה הבוגרת של הקיבוץ.

הילדות בגלאון:

תקופת הילדות הייתה תקופה נפלאה של לימודים, קריאת ספרים ומשחקי ילדות. אני זוכר משחק מחבואים שיחד עם אבי בנינו מסתור בערמת קש והילדים מהקבוצה שהגיעו לאזור הרפת בעקבות סימני דרך, חיפשו אותנו שעות ארוכות. את השעות שבין ההפסקות ובעיקר אחרי הצהריים, בילינו במשחקי מגרש כמו הקפות, מחניים, קדרים באים, שבויים, גולות ועוד. התחלנו לעסוק באתלטיקה ובקפיצה אחת נפל עליי אחד העמודים ודם החל ניגר מפצע פתוח מתחת לגבה הימנית. רופא הקיבוץ הסיע אותי עם אמא לבית חולים קפלן שאך החל לפעול ושם תפרו את הפצע. בדרך חזרה איבד הרופא את הדרך ועד חצות הסתובבנו בפרדסים ודרכי עפר עד שחזרנו לדרך הראשית.

היו גם טיולי השבת של המשפחה, לראות ולקטוף פרחים בגבעות הסמוכות. תרבות שמירת הצומח לא הייתה קיימת עד שיום אחד בשיעור טבע, כתבה המחנכת על הלוח 'גם לפרח לב ודם, אל תקטוף אותו כך סתם'. ועדיין נמשך הקטיף הפרוע. היו גם טיולים לכפר זיתא החרב שם שוטטנו בין חורבות הבתים שתושביהם גורשו על ידי הצבא. היינו קטנים מכדי לתת דין וחשבון מה עבר על המקום במלחמה. שמענו את החידון המוזיקלי בשבת, קראנו באדיקות את מדור הספורט הצנוע בעיתון התנועה, נעלנו נעליים חדשות, בראש השנה וסנדלים בפסח. למדתי חלילית עם כל הכיתה ובהמשך לימדתי את עצמי לנגן במפוחית. והריחות והטעמים המיוחדים של החגים: קטיפת קני סוף לסוכה, מרוץ הלפיד והדלקת החנוכייה הגדולה בחנוכה (תמיד בגשם), קציר העומר עם חרמשים ביום שלפני הפסח, וכן חג השבועות, חג החיבור לאדמה, לחקלאות ולמסורת עם העגלות המקושטות של ענפי המשק.

מכיתה ב' התחילו להגיע ילדי חוץ, ילדי מעברות יוצאי עירק וילדים ממשפחות עניות והרוסות שמשפחותיהם לא הכילו את חינוך ילדיהן. באותה עת התחילו להתחנך בקיבוץ ילדי עליית הנוער. אני זוכר שבמשך שנים חיינו לידם – לא איתם. התגנבנו לסרטים שהוקרנו על קיר חדר האוכל הישן מסתתרים מאימת המחנכים שיגלו אותנו צופים בסרטים אסורים וישלחו אותנו אחר כבוד למיטות בבית הילדים. בכיתה ו' התחילו פעולות של תנועת "השומר הצעיר". כל זה לא מנע מאיתנו מעשי קונדס של התגנבות למקומות אסורים כולל מספר פריצות למחסן המכולת של מטבח הילדים שם אוחסנו הממתקים, עד שנתפסנו וקיבלנו עונש של שלילת העניבות הירוקות בתנועה בל"ג בעומר.

סיפור: כשהייתי בכיתה ו', הייתה בארץ תקופה של פשיטות מחבלים (פדאיון) על ישובים בכל אזור הדרום. נסיעה בלילה הייתה מסוכנת והפחד הגדול שלנו כילדים, היה שמחבלים יתקפו את הקיבוץ. באחד הלילות, קרוב לחצות הגיעה אימא שלי בריצה, העירה את הילדים ואמרה לכולם להיכנס מתחת למיטות. שמעתי פיצוץ עמום ולאחריו יריות. אחר כך התברר שמחבלים פרצו את גדר הקיבוץ, חתכו רשת של אחת הדירות וזרקו רימון לתוך הדירה. מהרימון נפצעה חברה והמחבלים ברחו כשבעלה חטף רובה מהארון וירה מספר יריות.

המוסד החינוכי גת גלאון:

למוסד החינוכי גת גלאון הצטרפנו בכיתה ח', כקבוצה הבוגרת במוסד עם קבוצה מקבילה מגת ומתחתינו בכיתה ז' הייתה כיתה מאוחדת של גת וגלאון. בתקופה זו תפסה תנועת הנוער "השומר הצעיר" מקום מרכזי בחיי. המדריכים בתנועה היו דמויות נערצות וחלמתי להדריך קבוצת נערים כמוהם.

דבר שקרה כשהפכתי בכיתה ט' למדריך של כיתה ו'. בתקופה זאת התחלתי לעבוד בפלחה (ענף גידולי שדה בלי השקיה). כל יום בתום הלימודים, נסעתי עם כל ילדי הקבוצה לגלאון, ועבדתי שלוש שעות בשדות הקיבוץ.

סיפור: אירוע מעצב בתקופה זו היה עזיבת הקיבוץ של הוריי. אני שהייתי קשור לקיבוץ ולילדים, קיבלתי את ההחלטה שלהם קשה מאוד. היו וויכוחים ארוכים של ילד בן 14 עם הוריו ומשפחתו עד שלבסוף, הבינו הוריי שיהיה טוב בשבילי להישאר בקיבוץ. קיבלתי מעמד של בן קיבוץ וילד חוץ. השבר הנפשי היה גדול וחולל בי שינויים ניכרים. לא ניתקתי את הקשר עם המשפחה ובכל חופש גדול, הייתי מבלה איתם מחצית מהחופשה, אבל השבר כבר היה קיים. חוויתי הרגשת בדידות גדולה עליה התגברתי בפעילות ספורטיבית, הדרכה בתנועה, קריאת ספרים ושעות של שיחות עם חברים.

סיימתי את המוסד החינוכי והתגייסתי לנח"ל. במסגרת זו עברתי קורס קצינים ופיקדתי על היאחזות הנח"ל כרם שלום. שם הכרתי את אשתי לעתיד יעל הרמן ולאחר השחרור עברנו לחיות ביחד בגלאון, שם גם התחתנו בשנת 1965. נולדו לנו ארבעה ילדים:

עמית (51) נשוי לורוניקה, גרים בכפר סבא ולהם 3 ילדים, נדב (20) בקורס קצינים, איתי (17) בכיתה י"ב ורוני בת 15 בכיתה י'.

גלעד (48) נשוי לגפן, גרים בגלאון ולהם 3 ילדים, גיא (16) תלמיד כיתה י"א בבית ספר למדעים ואומנויות בירושלים, יובל (14) כיתה ח' ב"צפית" ונעמי (12) כיתה ו' בשדות יואב.

ארז (46) נשוי לשרה, גרים בכפר ידידיה ולהם שתי בנות, מאיה (15) תלמידת כיתה י' בתיכון רופין ונועה בת 12 תלמידת כיתה ו' בבית ספר אנטרופוסופי במושב אלישיב.

אורית בת הזקונים נולדה 5 שנים אחרי ארז ב 1978, הלכה לעולמה בגיל 16 לפני 25 שנים.

הזוית האישית

סבא איתן: נהניתי לספר את סיפור ילדותי שמשתלב בהקמת המדינה עד תקופת הנעורים. נעמי: מאוד נהניתי לבוא כל שבועיים ולשמוע סיפורים מעניינים וללמוד דברים חדשים על סבא.