מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מדבר על ילדותי הצעירה: על הקשיים, על הכאב, על הנס ועל השמחה.

בתאריך 1.9.1939, כשהייתי אמור להתחיל את לימודי בכיתה ג' בבית-ספר עברי-פולני(תרבות), פרצה מלחמת העולם השנייה: הגרמנים הגיעו, סגרו את בית-הספר ורצחו את כל המורים.

השמיים היו מלאים במטוסים גרמניים. העיר הייתה אפופה עשן שחור. הפציצו את תחנת הרכבת. המהומה הייתה גדולה והפחד היה נוראי. אמא, אני ואחי הקטן הלכנו לכפר אל סבא. אבא נשאר לשמור על הבית והחנות.

אחרי כחודשיים נכנס הצבא הגרמני ומיד התחילו לחפש בחנויות של היהודים דברי ערך ולגזול כל מה שאפשר. הם השאירו הרס בחנות של הורי. כל היהודים נאלצו לנקות את הרחובות מבוץ ומהשלג הרב. הרופאים, עורכי הדין והסוחרים היהודים נדרשו להתייצב למחרת ב"כיכר העיר". כל אלה שהתייצבו ב"כיכר העיר" הוצעדו לנהר "בוג" ושם נרצחו כולם.

לאחר חצי שנה נאלצנו, כמו כל היהודים, לעבור לגור בגטו הצפוף שהיה בעיר. בגטו גרנו כשנתיים נוראיות ברעב, מחלות (כגון טיפוס). אנשים מתו כזבובים. גרנו בדירה קטנה מאוד וכל פעם דחסו עוד יהודים לגור יחד. היה שם עוני, צפיפות איומה ולכלוך, ומדי פעם רצחו יהודים מכל הבא ליד.

אני נושא דגל של קבוצתי בבית ספר בפריז

אני רוכב על סוס בקיבוץ מעפיל 1949

חוגגים ט"ו בשבט בקיבוץ המעפיל 1948

הזוית האישית

סבא בן ציון: אשרי היום שבו זכיתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי המקסימה שירה, הכי קטנה שלנו ולספר בקצרה את ילדותי. יחד עם אשתי שנינו שורדי שואה לאחר שעברנו כל כך הרבה על אפם ועל חמתם של הגרמנים הם לא יכלו לנו הגענו לארץ הקמנו משפחה שלושה ילדים שני בנים ובת אחת כולם בוגרי טכניון, שישה נכדים. שלושה מהם לומדים בטכניון ושלוש נכדות נהדרות. אנחנו מבלים יחד בטיולים ונפגשים לעיתים קרובות מאוד בעבורנו כל נכד ונכדה הם יהלום שבכתר ואנו אוהבים אותם מאוד מאוד.

שירה: נהניתי מאוד ללמוד על ילדותו של סבי ומשפחתו ובמיוחד כשהם היו לידי וסיפרו לי לא היה רגע שלא ריגש אותי על כל מה שעבר עליו הילדות שלו מרתקת ביותר.

 המצגת של סבא בן ציון ושירה כהן