מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1949 בבית החולים אסותא תל אביב.

בגיל שנתיים לאור מגפת הפוליו בארץ, ההורים שלי החליטו לצאת מתל אביב ולעבור למקומות אחרים בהם הסיכוי להידבק יותר קטן. ההורים שלי קנו חצי דונם בישוב חדש שהוקם על ידי עולים הונגרים הנקרא "תל ברוך". אבא ניסן ואמא תמרה תכננו את ביתם עם מרתף מתחת לבית.

בשנות החמישים, תקופת הצנע, הורי גידלו תרנגולות בשביל אוכל וביצים וזרעו תירס בשטחים ריקים ליד הבית. שחקנו מחבואים ואספנו צפרדעים שהבאנו הביתה למיטה של אמא שלי. אבי ניסן הביא חמור ועובד והם חפרו את המרתף שבו החל ביזום של מפעלים קטנים.

אני זוכר שקיבלתי דובי ליום הולדת שנתיים מדוד יאשה (אחיה של אמא תמרה). באותם ימים לא היו כלל צעצועים ובדרך כלל שיחקתי עם קופסת גפרורים וחוטים שקשרתי אותם מקצה החלון עד הרצפה, וקופסת הגפרורים הייתה מחליקה עליהם כמו רכבל.

לא היו לי הרבה חברים. זו הייתה שכונה קטנה ולא היו הרבה ילדים ובעיקר שיחקנו בחוץ. בחורף הייתי בונה רפסודות על השלוליות והייתי חוזר תמיד בלי משהו שאיבדתי, כמו נעל או חולצה. אני ואחי למדנו גם להכין צעצועים. אנחנו גם עזרנו לאבא בבית המלאכה שהיה מתחת לבית.

ב- 1970 אביך החל לעבוד בלונדון וחזר מדי פעם לביקור בישראל. כשחזר מישראל במעבורת לאיטליה פגש את אשתו לעתיד, יטה.

הזוית האישית

הסיפור עלה לאתר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר חוב"ב בבני ציון, בהדרכת המורה בתיה לויוס