מאגר סיפורי מורשת

שמי אילה לב-ארי, השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי אהוד. סבא נולד באוסטריה בעיר לאובן, בשנת 1932 למשפחה יהודייה.

הרקע לסיפור – אנשלוס – סיפוח אוסטריה ע"י הגרמנים

"אַנְשְׁלוּס (בגרמנית: Anschluss) הוא הכינוי לסיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי ב-12 במרץ 1938, בעקבותיו המדינה האוסטרית בוטלה והפכה למחוז ברייך הגרמני. אף שאיחוד בין אוסטריה לגרמניה נאסר במפורש בהסכם ורסאי, המעצמות לא מנעו את הסיפוח, בתקווה כי היטלר יסתפק בסיפוח אוסטריה וחבל הסודטים (מצ'כוסלובקיה), ולא ישתלט בכוח על שטחים נוספים". (ויקיפדיה)

סבא מספר:

כשהגרמנים סיפחו את אוסטריה בשנת 1938, הופיעו כל מיני חוקים אנטישמיים, ולמזלם הצליחו לצאת מאוסטריה בזמן. שנחאי בסין הייתה אז עיר בינלאומית ואפשר היה להגיע אליה בלי מסמכים – לכן הם עברו לגור שם. "אני לא זוכר פרטים מדויקים איך זה קרה," הוא מספר: "נסענו ברכבת מוינה לטרייסט באיטליה ושם עלינו על אנייה גדולה, ולקח כמעט חודש עד שהגענו לשנחאי. קיבלנו את זה כמובן מאליו. נסעתי עם המשפחה שלי וזה נראה לי טבעי."

המשפחה גרה בסין כעשר שנים.

היהודים בשאנגחאי

"בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו לשאנגחאי כעשרים אלף פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה, שנמלטו מן השלטון הנאצי. חלקם הגיעו לעיר באמצעות אשרות שהנפיק להם פנג שאן הו, הקונסול הכללי של סין בווינה, שפעל בניגוד להוראות הממונה עליו. הפליטים היהודים התגוררו ברובע הונגקואו, שבשנות מלחמת העולם השנייה הפך ל"גטו שאנגחאי". למרות היות העיר תחת כיבוש יפני מאז 1937, תנועת היהודים לא הוגבלה, אולם תנאי המחיה שלהם היו קשים, על רקע המחסור החמור במזון ובציוד בסיסי וכתוצאה מקושי במציאת מקורות הכנסה. בין הפליטים תלמידים רבים מישיבת מיר שהייתה הישיבה הגדולה היחידה שניצלה מן השואה". (ויקיפדיה)

הם הגיע לשם כשסבא אהוד היה בן שש, והוא למד בבית ספר אנגלי – יהודי בשפה האנגלית. "מאז אני יודע אנגלית." הוא מוסיף. "כשרק הגעתי, חליתי במחלץ הדיפטריה והייתי בבית חולים בבידוד חודש ימים. אמא הייתה באה לבקר אותי וראיתי אותה דרך החלון. אחת האחיות נתנה לי דף עם ABC שמיועד לבדיקות ראייה, וכך למדתי את האותיות האנגליות."

סבא אהוד ומשפחתו מעולם לא למדו סינית. סבא מספר: "כשהיינו צריכים לדבר עם הסינים" הוא מסביר, "דיברנו באנגלית עילגת שנקראת Pigeon English, והם הבינו אותנו.". בבית הספר של סבא אהוד היו כ-300 תלמידים יהודים מכיתה א' עד יב'  יהודים שבאו מארצות מוצא שונות – יהודים שבאו מרוסיה, מעיראק והפליטים מאוסטריה ומגרמניה. "לא כל כך השתלבנו עם הסינים." סבא אומר. "אבא שלי פתח חנות בגדים ואני זוכר שעבדו אצלנו בחנות שני סינים."

בסוף השיחה המעניינת שהייתה לי איתו, ביקשתי מסבא אהוד לספר לי סיפור מעניין שהוא זוכר מהתקופה שחי בסין וסבא סיפר:

"בשנת 1943 – כולנו, כל הפליטים מאירופה, עברנו לגטו – אזור מסוים של שנגחאי שגרו בו הרבה סינים וגם אנחנו. אמא שלי חלתה בשחפת והייתה בבית חולים יהודי. יום אחד הייתה הפצצה של מטוסים אמריקאים. אחרי שזה נגמר הלכנו לראות את הנזקים, ומיד לאחר-מכן רצנו לאמא לספר לה שהכל בסדר. כשנגמרה המלחמה והיפנים יצאו מסין, הגיעו הרבה אניות אנגליות ואמריקאיות. אנחנו, הילדים, התיידדנו עם הימאים – שהזמינו אותנו לאכול צהריים איתם באנייה. חליתי בדלקת קרום המוח ושהיתי בבית חולים בערך חודש. בהתחלה נתנו לי סולפה – סוג של תרופה והייתה לי פריחה בכל הגוף, מכיוון שהייתי אלרגי. לאחר שראו את התגובה האלרגית – נתנו לי פניצילין (אנטיביוטיקה), וקיבלתי זריקה כל שלוש שעות."

בנוסף, סבא אהוד זוכר שבילדותו היה הולך לתנועת הנוער בית"ר. שם היה שולחן פינג-פונג, והוא והיינץ, אחיו התאום היו משחקים שעות במשחק זה. כשסבא אהוד היה בן 16, היגרה המשפחה שלו לארה"ב ושם החלו לבנות חיים חדשים ובטוחים יותר.

הזוית האישית

אילה לב-ארי: השיחות המעניינות עם סבא אהוד ארנס.