מאגר סיפורי מורשת

בביירות בירת לבנון, שכונתה אז 'פריז של המזרח התיכון'.

משפחתי הגיעה ללבנון אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918) במסגרת עיסוקיה מווינה בירת אוסטריה, עם השם העברי 'ענווה' שניתן ככינוי מספר דורות קודם לכן לאב המשפחה שהיה רב ענו וצנוע.

שנת הולדתי הייתה בסיום מלחמת העולם השנייה והשואה לעמנו.

בשנות ילדותי הראשונות זכור לי שהתארחו בביתנו פליטי שואה רבים מאירופה בדרכם לישראל.

בכ"ט בנובמבר 1947 יום ההכרזה על מדינת ישראל באומות המאוחדות, הייתה התרגשות רבה בבית, כל המשפחה התרכזה סביב הרדיו הגדול והאזינה לשידור ההצבעה. הונחינו לא להרעיש משמחה היות והיינו מוקפים בשכנים שבוודאי לא ישמחו לחדשות. אנחנו הילדים לא כל כך הבנו את גודל השעה ומשמעותה, אך נהנינו לראות את פני המבוגרים המאושרים.

עד אותו יום החיים בביירות היו רגילים, עם יחסי שכנות טובה בעיקר עם הנוצרים שהיו אז הרוב. למדתי בבית ספר נוצרי קתולי צרפתי. עם פרוץ מלחמת השחרור האווירה נהייתה מתוחה והמוני פליטים פלסטינים החלו לזרום צפונה מפלסטינה ללבנון. נאלצנו לברוח לכפר נוצרי בצפון לבנון שם היינו כל זמן המלחמה. בכפר זכינו לקבלת אורחים חמה ולבבית, אנחנו הילדים נהנינו מאד מהאווירה בכפר עם הטבע, המטעים, בעלי החיים ואוויר ההרים הצח. המבוגרים היו מאד מודאגים והחלו בתכנון של היום אחרי המלחמה.

בתום המלחמה חזרנו לביתנו בביירות, חיינו רגיל אך המתח הורגש וגם אנחנו הילדים הרגשנו בשינוי ביחס אלינו היהודים. מרבית בני משפחותיהם של אימי ואבי עלו לארץ החל משנת 1920, ולפני פרוץ מלחמת השחרור יכולנו להגיע בקלות לביקורים בישראל.

שכונת היהודים בביירות, שם גרו מרבית יהודי העיר, ושם היו מרכזי הקהילה, בית הכנסת, בתי ספר יהודיים, חנויות, מרכזי נוער, החלה להתרוקן מיושביה. משפחתי לא התגוררה בשכונה זו אבל הגענו לשם לעתים קרובות. משפחתי החלה בתכנון היציאה מלבנון, וכמובן היעד הברור היה ישראל.

למרות שישראל הייתה "מעבר לפינה", לא היה כל כך פשוט להגיע לשם. השלטונות הקשו מאוד על יציאת יהודים מלבנון, לא הרשו למשפחה שלמה לצאת במלואה, אלא חלק היה חייב להישאר. כמו כן היה על המשפחות להפקיד ערבות כספית משמעותית שהבטיחה את חזרת היוצאים.  הדרך היחידה שנותרה לצאת ולא לחזור הייתה בריחה, עם כל הסיכונים שכרוכים בה.

אבי (יוסף ענווה) למד, להבדיל מרוב היהודים, בבית ספר נוצרי ואחר כך באוניברסיטה האמריקאית הידועה בביירות, וחבריו לספסל הלימודים הגיעו לעמדות מפתח במדינה, כך שתכנן לנצל קשרים אלו למטרת הבריחה. בתקופה זו בלבנון התפתח עיסוק נוסף של מבריחים שידעו את הדרכים להברחת יהודים מלבנון לישראל תמורת שכר טירחה משמעותי, כך שרק משפחות בעלות יכולת כלכלית הרשו לעצמן להשתמש במבריחים. אחרי חודשים רבים של תכנונים חשאיים, נפל הפור.

במהלך סוף שבוע אחד ארוך לא הורשינו לצאת מהבית למשך מספר ימים לשחק עם חברים. לא היה ברור לנו מדוע, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון (יום השבתון) הגיעה לביתנו מכונית שרד מאחד ממשרדי הממשלה. השתחלנו לתוכה – אמי וששת הילדים. כמו כן, הצטרף דודי, שנלחם במלחמת העצמאות בישראל וחזר ללבנון על מנת להוציא את אשתו שנשארה מאחור, ובינתיים נולדה להם בת. ובנוסף הצטרפה עוד דודה זקנה.

לפני צאתנו נתבקשנו ללבוש מספר שכבות של בגדים אך לא לקחת בידנו כל משחק או צעצוע. לנו זה ניראה היה מאוד משעשע לצאת לטיול בתחפושת. לא ידענו מה מטרת הנסיעה, חשבנו שזה אולי טיול של סופשבוע. נסענו שעה ארוכה עם רדת החשכה דרומה עד שהגענו בלילה לכפר במרחק מספר קילומטרים מגבול ישראל. ירדנו בזריזות מהרכב והצטווינו על ידי גבר (המבריח) שישב ליד הנהג לשכב בצד הכביש על הקרקע. הוא הסביר לנו את העומד בפנינו, נאמר לנו ראשית לצעוד לאט ובשקט על אדמת טרשים, ולא על שבילים. בכל פעם שיישמע קול כלשהוא או כשאלומת האור מהזרקור (לאורך גדר הגבול) מגיעה, עלינו להשתטח על הקרקע עד שנקבל הוראות להמשיך. במידה ויגלו אותנו, עלינו להגיד שיצאנו מביקור חברים בכפר.

ההליכה הייתה קשה בין הסלעים וצמחי הקוצים בגובה רב, בלילה קיצי חם, ונמשכה כחמש שעות. הגענו לגדר הגבול זבי דם ותשושים. לפתע נראו מספר דמויות משטח ישראל פותחות פתח בגדר, והורו לנו להזדרז ולעבור פנימה. המבריח נעלם כלא היה כשסגרו את הגדר מאחורינו והודיעו לנו בשמחה שנכנסנו לארץ ישראל ופה אנו בטוחים. השמחה הייתה גדולה כך ששכחנו לרגע את אשר עברנו. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, הובילו אותנו לחדר גדול עם הרבה מזרנים על הקרקע. נפלנו על המזרנים ונרדמנו מיד.

בשעה מוקדמת בבוקר העירו אותנו והתבקשנו להזדרז היות ולפנינו יום ארוך. קיבלנו שתייה חמה וכריך, ותוך כדי כך הוסבר לנו שאנחנו בבניין משטרת מטולה. עלינו לגג הבניין ושוטר הראה לנו את מסלול ההליכה שלנו בלילה ושיבח אותנו על הביצוע ואומץ הלב. הועמסנו על משאית שנסעה מספר שעות עד חיפה למחנה-עולים ליד הים שנקרא "שער עלייה". ליד שולחן מאולתר בחוץ המתינו לנו מספר פקידים על מנת לרשום את פרטינו ולהנפיק לנו מסמכים היות ולא היה בידינו כל מסמך אחר. כמו כן ניתן לכל אחד כלי אוכל, מיטת "סוכנות" וכלי רחצה. במחנה היו מאות עולים מכל קצוות תבל, כולם נראו מבולבלים ומודאגים אבל עם חיוך על השפתיים.

לנו כ"ילדי שמנת" היה קשה מאוד, אמי ישבה עם ששת ילדיה ויבבה בבכי ולא הצליחה לקלוט את מצבה החדש. המחנה היה מלא במאות אוהלים ובכל אוהל שוכנו מספר משפחות בצפיפות רבה. העולים שהו במקום שבועות רבים בבדיקות, חיסונים וקליטה לפני שהועברו למעברות. למזלנו בני משפחתנו הוציאו אותנו משם לבתיהם בירושלים ובתל אביב. ההתחלה הייתה קשה ללא כסף ללא שפה, עם רמת חיים נמוכה הרבה יותר ממה שהיינו רגילים.

אבא נשאר מאחור בלבנון וניסה להגיע לארץ באותה דרך שאנו הגענו אך נתפס ונכלא באשמת ריגול למען ישראל. למזלו עם קשריו השתחרר והוברח עם דרכון מזויף בטיסה לטורקיה ומשם לישראל.

הוכנסנו בתחילת הדרך לבית ספר לילדים עולים, בו רמות הילדים היו שונות אבל התמקדנו בעיקר בלימוד השפה. מאוחר יותר הועברנו לבית ספר רגיל במשמרת שנייה (אחר הצהריים). אחרי כשנה התחלנו להרגיש לאט לאט בבית, רכשנו את השפה והרבה חברים. מצאתי את עצמי יושב שעות ארוכות אחרי שעות הלימודים בספרייה בבית ביאליק בתל אביב, שהייתה סמוך למקום מגורינו, מפאת חוסר מקום מתאים להכנת שיעורי בית.

היו אלה "שנות הצנע" בארץ אך כילדים לא הרגשנו רע עם המצב וזרמנו.

בתחילת שנת 1956 עברנו לדירה מרווחת בצפון תל אביב ולפני שהתחלנו ליהנות בשכונה עם כל הילדים 'נפלה' עלינו מלחמת קדש (מלחמת סיני) עם ביצורים סביב הבתים והאפלות בלילה, קולות פיצוצים וריצה למקלטים בשעות היום והלילה.

הילדות בשנות החמישים הייתה פשוטה אך יפה ומהנה. שיחקנו להנאתנו בחצרות הבתים, בעיקר בשכונת "שרונה" הסמוכה לבתינו, ונהנינו מהחצרות הישנות שהשאירו הטמפלרים ואחריהם הבריטים עם עצי הפרי המרובים, עצי תותים, פיטנגו, שזיפים, משמש ואפילו אננס. יצאנו למסע לגבעת ההבטחה, מקום שבו עומדים היום "מוזיאון תל אביב", תיאטרון "הקאמרי" והאופרה הישראלית.

בחורף חלקים רבים של תל אביב היו הופכים לאגמים ושטנו עליהם ברפסודות שבנינו. צעצועים ומשחקים באותן שנים היו נדירים ויקרים ולכן אילתרנו ובנינו לבד. למשל קורקינט מעצי בנייה וקוגלאגרים (גלגלים) שאספנו בזבל, העפנו טייארות (עפיפונים) שבנינו לבד מקני סוף שקטפנו לאורך הירקון. משחקים אחרים היו: "ג'ולות","פורפרות", "גוגואים", "חמש אבנים", "ריכוז", "מחניים", "הקפות", "סטנגה".

במקביל פרחו אז תנועות הנוער שהיו מתחרות לחוגים הסלונים. אני הייתי בצופי דיזנגוף, הקן היה בצריף קטן ב"גבעת הדסה", מקום שבו עומד היום בניין עיריית תל אביב. שיחקנו וערכנו את הפעולות במגרש סמוך שהיום הוא כיכר רבין. בחודשי הקיץ תפס לנו את המגרש קרקס מדרנו שהייתה אליו נהירה גדולה מכל קצוות העיר והארץ. מגרש נוסף שבו שיחקנו היה מקום שבו עומדים היום בניין "הבימה" ו"היכל התרבות".

בית הספר התיכון בו למדתי היה תיכון עירוני א' שקיים עד היום במתכונת שונה, ועל חלק מהחצר עומד היום בניין הסינמטק בתל אביב.

כספורטאי טוב צורפתי לנבחרת בית הספר באתלטיקה קלה והגענו להישגים מרשימים בתחרויות בתי הספר התיכוניים. המורה ההתעמלות של בית הספר שהיה גם בתפקיד בכיר בהפועל תל-אביב צירף אותי לאימונים בהתעמלות בבניין האגודה הידוע ברחוב אוסישקין בתל-אביב והשתלבתי במהירות בנבחרת ההתעמלות ואף צורפתי לאימוני האתלטיקה של האגודה תחת שרביט המאמן הידוע עמיצור שפירא ז"ל שנרצח ע"י מחבלים באולימפיאדת מינכן. אימוני האתלטיקה התקיימו במגרש מכבי תל-אביב סמוך למרכז הירידים ואחרי האימונים הרשינו לעצמנו להתפנק בגלידה ב"מונטנה" הידועה, כך אגרנו כוחות להליכה ברגל של כשעה חזרה הביתה.

באחת השבתות השתתפתי במירוץ אופניים עממי בהשתתפות המונים וזכיתי במקום ראשון, כך שצורפתי גם לקבוצת האופניים וגם השתתפתי במירוצים רבים וזכיתי בהישגים טובים. במסגרת הגדנ”ע התאמנתי בקליעה במועדון קליעה למטרה באבו כביר ומאוחר יותר שימשתי מדריך קליעה לאחר קורס בחופשת הקיץ. כמו כן, בכל שנה השתתפתי במסגרת הגדנ"ע (גדודי נוער) בצעדת 4 הימים לירושלים.

הלימודים בבית הספר התיכון שלנו היו קשים ותובעניים מאוד, אבל בכל זאת לא ויתרתי על כל הפעילויות האמורות וזה הביא לי סיפוק והנאה רבה. בכיתה י"א קיבלנו צו ראשון לצבא וההתרגשות של כולנו הייתה רבה והחלו התכנונים והחלומות על הפעילות בצבא. כבעל כושר טוב מאוד רציתי להיות לוחם רגלי ביחידה מובחרת אך לאור התנגדות ההורים מצאתי את עצמי בחיל השריון ביחידה שקיבלה טנקים חדשים שנרכשו מבריטניה ואלו היו טנקי הסנטוריון או כפי שכונו בצה"ל "שוטים".

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – קהילת יהודי לבנון ומאפייניה